הפלה והתקפי חרדה – איך הקשבה לגוף עזרה לי בתוך כל זה?

אפילו שזו היתה הפעם הראשונה, ידעתי מיד מה אני חווה.

הכרתי אותם מהקליניקה בכובעי כמטפלת. התקפי חרדה.

היו לי בסל כבר כמה וכמה כלים להתמודדות, אבל עדיין, זה היה מטלטל, והייתי צריכה ללמוד מה הכי תומך בי בתוך הזמן הזה.
–
זמן שינוי הוא אחד הזמנים הנפוצים להתקיימות של התקף חרדה. בתוך אדמה יציבה נוצר סדק ואני צריכה להמשיך ללכת עליה.

איך אמשיך ללכת?

יש לי דרך מסוימת להליכה שכבר פיתחתי אבל פתאום היא לא תקפה לאדמה הסדוקה הזו.
–
שנתיים לפני שפלא הגיע אלינו חוויתי את ההפלה הספונטנית. זה היה מסע, בסופו עברתי גרדה בהרדמה מלאה.
–
הפלה ספונטנית היא אחד המצבים הכי נפוצים שיש,
וגם הכי לא מדוברים שיש.
כמו כן,
התקפי חרדה,
הם אחד המצבים הכי נפוצים שיש וגם הכי לא מדוברים שיש.

"למה לא מדברים על חרדה?"
זו שאלה ששאלתי בעמוד בפוסט ברשתות, בין התשובות שעלו:
קושי בזיהוי חרדה, שיפוטיות מוגברת, היסטוריית "החלש מנודה", מקום בו אנו מאבדים שליטה, מקום בו אנו נטולי משאבים, תפיסה בה:
התקף חרדה = חוסר התמודדות עם המציאות בעולם המקדש הישגיות.
התקף חרדה = רגיש, חלש מידי, לא ראוי להיות.

בתוך כל התשובות האלו אני רואה את הדינמיקה הזו, בין שליטה והרפיה.
בין תפקוד ובין שמיטה.

כי מצאתי ש – החרדה, או "הפתרון" לחרדה – נח בין השליטה להרפיה.

באופן מפתיע, חרדה מגיעה פעמים רבות, דווקא ברגעי תקתוק גבוהים, שהכל מעולה, מתפקד, רץ, אנחנו על הגל! המערכת באדרנלין גבוה.

במצבים שכאלו לפעמים אפילו לא נחוש את רגש החרדה ורק נפגוש בתסמינים פיזיים – סחרחורת, בחילה, דפיקות לב.

מצד נוסף נוכל לראות התקפי חרדה ברגעים של שבר.

בין אם זה אירוע יחיד/ תקופה לא יציבה – בה אין אדמה טובה לנוח עליה = ומערכת העצבים מזהה סכנה.
ובין אם אחרי חווית קצה מרגשת או משמעותית של הרפיה או השראה. כמו אחרי שימוש בסמים, או אחרי הרדמה כללית כמו שהיתה לי.
–
כשהתעוררתי מההרדמה אחרי ההפלה חוויתי חווית הודיה עוצמתית ומרגשת מאוד, שמלווה אותי עד היום. ועם זאת, זאת היתה חווית קצה שהיה טריגר להתקפי החרדה.
–
כשמשהו משתנה טבעי שיעלה פחד או חרדה.
למה?
קודם כל כי בפשטות – מערכת העצבים שלנו אוהבת יציבות. היא מתפקדת הכי טוב במוכר ובידוע.

בשינוי צריך לחשב מחדש איך לדבר, להגיב, להתנהל. זה דורש הרבה אנרגיה .וגם – מה יהיה טיב השינוי הזה? אולי יגיע בו כאב אחר חדש?
אם פוטרתי מהעבודה, אם אני אמא בפעם הראשונה, אם יש אזעקות או מצב בטחוני מעורער, אם הגעתי למרחב עם מלא אנשים שאני לא מכירה. 4לכל חוויה חדשה יש פוטנציאל ליצור חווית דריכות גבוהה ועד חווית איום של ממש.

בין אחזקה להרפיה
שם ברווח הזה
נחה החרדה

מה למדתי שעוזר בחרדה? ואיך ההקשבה לגוף שלי עוזרת לי?

1. לעשות שינוי בקצב שאפשר לנשום בו.

כשאני פוגשת מצב של פחד או התקפי חרדה אחפש את הדינמיקה הזו שבין הרפיה לאחזקה.
ושם אבקש לעשות שינוי בקצב שאפשר לנשום בו.
כך למשל – שינוי מהיר מידי (גם לכיוון ההרפיה) יכול להפעיל את המערכת הסימפטטית שלי (זאת שמזהה סכנה) ולהגביר התקפי חרדה.

צעד אחד שאעשה?

אשים לב למתח הגופני שלי:

מ 1 עד 10 – מה המתח בכתפייים/ בבטן/ בלסת שלך כרגע?

מתי הגוף שלי יותר רפוי?

מתי הגוף שלי מרגיש יותר ביטחון?

אחפש את התנועה העדינה של הרפיה איטית ורכה. לאט לאט אכניס עוד מרחבים שעוזרים לגוף שלי להרגיש ביטחון, להוריד מ 10 ל6 ואז ל 4. לאט לאט בקצב שאפשר לנשום בו.

עוד נקודה מעניינת מכיוון אחר – בפרחי באך יש שתי תמציות – Rockwater ו Cherry plum האחת אוספת, מחברת, מרגיעה, יוצרת חוויה שהכל תחת שליטה
והשניה, מרככת, מאפשרת, פותחת, מגמישה. אני אוהבת להשתמש בהן יחד בליווי של מצבי חרדה כי הדינמיקה ביניהן מאפשרת שינוי בקצב שאפשר לנשום בו. ככה אפשר להרגיש את הפחד במרחב בטוח – לנוע ולהרגע בו״ז.

זו בדיוק התנועה שנבקש להרגיש דרך הגוף שלנו.

2. קבלת תמיכה

מכירים את הפחד לקבל תמיכה?

פעמים רבות שדווקא בזמן של חרדה עולה פחד לקבל תמיכה.
למה? כי שם בדיוק שם מתקיימת דינמיקת השליטה וההרפיה.
לקבל תמיכי אומר =  להסכים שמשהו ישתנה בי. ומעבר לכך, להסכים שמשהו *יעשה* בי שינוי.

בקבלת תמיכה אנחנו בעצם בוחרות להרפות. לשחרר מהאחיזה למשהו או מישהו אחר.

זה גם אומר שאני מסכימה לשינוי, וגם כשהוא צפוי להיטיב הוא עדיין יכול להפחיד.

לקחת פרחי באך להרגעה, להכנס למצב הרפיה ברפלקסולוגיה, לצלול לתרגיל דמיון אסוציאטיבי. יכול ממש להפחיד במצב של חרדה.

צעד אחד שאעשה?

אחפש מרחב שמרגיש לי בטוח לקבל בו תמיכה + ובו זמנית אזכור שטבעי אם אני מרגישה פחד לעשות את הצעד הראשון.

3. הרכבת סל כלים תפור אישית.

למדתי שלכל אישה ואיש כלים אחרים לוויסות – להרגעה ותחושת ביטחון.

אצלי למשל תרגילי EFT ממש עוזרים שאני מרגישה את החרדה מגיעה. מה הכלים שעוזרים לך ביום יום ובמצבי sos?

בלינק כאן תמצאו תרגילי ויסות מערכת העצבים בדיוק למטרה זו. תצפו, תתרגלו יחד איתי, ותראו איזה תרגיל הכי מתאים עבורכן.

4. להכיר את ה״בין לבין״ שלי.

מה הטריגרים שלך? האישיים?

בין אם זה המצב הבטחוני, שינוי עבודה, שינוי בזוגיות, אמהות בפעם הראשונה, לקראת לידה או הריון. זה יכול גם להיות כל מצב של שינוי או ״בין לבין״  (כמו שהיה קורה אצלי).

להכיר מה עבורך יוצר חוויה שהאדמה זזה ולתת לעצמך את התמיכה שאת צריכה שם.

צעד אחד שאעשה?

אתבונן בשבוע שהיה, ואכתוב במחברת:

איפה הטריגרים האישיים שלך?

איפה הגוף שלך מספר לך שמצב מסוים יוצר מתח?

תרגיל מעולה להתבוננות נמצא בעמ' 74 בספר מחברת האיתותים.

לינק לספר 

5. מציאת האיזון האישי שלך בין שליטה להרפיה.

להתחיל לחקור את המנעד שקיים בך.

להשקיע בבניית עוגן עמוק, בחווית ביטחון ובית בתוכך.

שזה אומר גם בכלים רגשיים אבל גם פיזיים – כמו אוכל, שינה או איזון מצב הורמונלי.

ובו זמנית לעשות צעדים איטיים לרכך ולהגמיש את השליטה, להכניס עוד נשימה וספונטניות, עוד חוויות אוקסיטוציניות מרגיעות ומחבקות.

צעד אחד שאעשה?

לעשות צעד קטן של בניית עוגן פיזי – יותר שינה/ יותר ארוחות מזינות ומסודרות.

לעשות צעד שטן של בניית עוגן רגשי – למצוא מרחב תומך קבוע – חברה טובה, משפחה, אשת טיפול או קבוצת תמיכה.

אם את אישה שחוקרת את ההקשבה לגוף שלה,

שמחפשת מרחב של תמיכה לחקור ולשתף בעיניים טובות,

במרץ נפתחת מעבדת האינטואיציה: קהילה חוקרת רצון.

תרגול משותף של חקירת האינטואיציה האישית שלך.

מלאי כאן פרטים ואחזור אליך לתיאום שיחת התאמה למעבדת האינטואיציה

נמצאת בתקופת "בין לבין" ורוצה תמיכה פרטנית? כאן אפשר לקרוא על תהליך 'בין בין' – לתמיכה בתקופות שינוי

הפוסט הפלה והתקפי חרדה – איך הקשבה לגוף עזרה לי בתוך זה? הופיע לראשונה ב-ורד רוטנברג.

שאלה ממש חשובה ועמוקה שקיבלתי השבוע. אני חושבת שהשאלה הזו נוגעת בעומק של חווית האמון שלנו בעולם. חוויה שלרבים מאיתנו נפגעה ונדסקה אחרי אירועי ב 7 לאוקטובר.

אנסה לספר את ההתבוננות שלי ומה אני רואה שתומך בתהליך הזה עבורי.

קודם כל אגיד: אינטואיציה היא דבר שמשתנה. זה כשלעצמו מקשה עלינו לתת בה אמון. אפילו בהקשר של המחזוריות הנשית: איך אני מרגישה לגבי החיים לפני הוסת או בביוץ, יכול להיות ממש שונה. איך אני אמורה לסמוך על זה כמשהו שמוביל אותי בדרך שלי?

אז ישבתי וחשבתי, מהנסיון שלי בליווי נשים בתקופות 'בין לבין' וזמני שינוי, ומהנסיון שלי בחיים שלי, מה ראיתי שבונה אמון באינטואיציה?

1.

הסכמה עמוקה ש״אין הכי נכון״
אני מוצאת שמחקר האינטואיציה מגיע פעמים למחוזות של שליטה וחיפוש וודאות מוחלטת.
רצון להרגיש שזה ״הכי נכון״. החיפוש להרגיש מה הכי נכון, סופו בעיני לגרום לנו לשבת במקום, בלופ מחשבות אין סופי, בקושי לנוע קדימה.
אני חושבת שהצעד הראשון הוא להבין – אין הכי נכון.
זו הסכמה מאוד עמוקה ואפילו רדיקלית כי היא דורשת הרפיה ושמיטה. וכשאנחנו בחוויה שאם לא נבחר "הכי נכון" הכל יהרס, זה ממש יכול להיות קשה להרפות. לפעמים אמונה עוזרת לאנשים להרפות, אבל הסיפור המרכזי הוא:

בחירה להתאמן על אמון. בדיוק כמו בכל קשר, עם בן אדם, עם אלוהים. לדעת שהדרך ל"לסמוך על האיטואיציה שלי" לא תהיה קו ישר. והיא תהיה דרך, שבה אני בוחרת שוב ושוב לתת בה אמון. ולאט לאט, עם הזמן אני לומדת – מי היא האינטואיציה שלי ואיך היא מרגישה בגוף.

זה מוביל אותי לנקודה השניה:

2. ויסות והרפיה הם תנאי מקדים לקבלת החלטה.
ממש קשה לשמוע את הבטן כשאנחנו מפחדות שאריה יטרוף אותנו. אבולוציונית – אם יש פחד חזק מאוד הוא יקח את הפיקוד.
לתרגל ויסות ורגיעה – בתרגילי ויסות, או בשיח מעמיק עם אשת טיפול.
אם יש הצפה ומח קודח מהתבלטויות – זה סימן לוסת את המערכת. אם יש חרדה או הצפה רגשית – זה סימן לוסת את המערכת.

ויסות ורגיעה זה תרגול – זה אומר להכניס את זה ביום יום, בתרגילי ויסות או בתהליך ליווי פרטני שממוקד בויסות ורגיעה. לאט לאט הגוף ומערכת העצבים ירגישו שיש ביטחון, יש נחת, ואפשר לשמוע משהו באופן בהיר. להוריד דחיפות, לקבל את הקצב שאנחנו פועלות בו.

מצרפת עבורכן תרגילי ויסות חינמיים מהקורס שלי:

תרגילי ויסות להרגעת מערכת העצבים (אני לינק תלחצו עלי)

3. להתבונן על החלטה מהעומק של המהות שלה
זה עבורי אחד המצפנים המרכזיים בקבלת החלטות.

מה כרגע אני מבקשת לחקור במסע שלי? (לעומת : מה ההחלטה הכי נכונה)
זה פותח וזה סוגר. עבורי לפחות.

מה המהות שאני רוצה לחקור עכשיו? מה הנשמה שלי מבקשת?

היכולת גם להרגיש מה אני רוצה וגם להתבונן על הלמידות שמגיעות לפתחי.

אני מסתכלת מעומק ומהות האפשרויות.

זה מתחבר לשאלת ההמשך המעולה שנשאלה:

"אם אני יוצרת את המציאות שלי עם הגישה שלי – אולי אם אבחר בגישה אחרת = ארגיש אחרת וה"אינטואציה" תהיה שונה?"

שוב, נקודה ושאלה כל כך עמוקה וחשובה.
בעיני: לשנות אמונות/ גישה לגבי החיים הוא תהליך עומק.
אני מצאתי ששינוי בדפוסים שלנו/ בגישה שלנו – לרוב תתרחש אחרי ההסכמה אמיתית להרגיש את הרגש שבא. מכירות את התחושה אחרי בכי עמוק שנוגע בלב של הכאב שלכן? לרוב אחרי בכי כזה משהו יזוז. תגיע בהירות. יהיה מפגש עם עצמי שם ויכולת להתבונן אחרת.

להגיד לעצמי: ״תסתכלי על זה אחרת״ – צריך לשים לב שזה לא קולות מהבית שלנו/ חיוביות רעילה/ הלקאה עצמית. איך נדע אם זה חיוביות רעילה?

תאכלס?

נרגיש בגוף – זה מרווח או מכווץ אותי להגיד לעצמי – "בואי תתבונני על זה אחרת" ?

להסכים להרגיש את הרגש הלא נעים במלואו, לבכות, לצייר אותו. לחבק אותי שם באמת. אחרי הצלילה מלאת החמלה הזו – לבדוק מה האינטואיציה שלי, לבדוק איזו גישה עולה מהלב שלי. איזה קול בתוכי מרחיב את הנשימה שלי.

4. לחפש את הכן.
בשאלה – מה ההבדל בין פחד לאינטואיציה אני אחפש את הכן.
אחפש את האינטואיציה של הכן. אתרגל להרגיש ולהבין מה ה"כן המשיכי" של הגוף שלי. בתרגילים פשוטים של ריח וטעם, ובהחלטות יותר מורכבות לאט לאט.

כן חזק + ויסות = שומעת את הרצון שלי.

תרגיל פשוט של "כן המשיכי" ו"לא עצרי" בעמוד 170 בספר מחברת האיתותים

5.
ניסוי וטעייה.
מחקר האינטואיציה הוא ניסוי וטעייה. גם במחקר רואים שזה מה שמדייק את האינטואיציה.
זה חלק מהדרך – לשמוע את האינטואיציה וללכת בכיוון אחר, ולהבין בדיעבד שהרגשתי אחרת.
מבאס אבל בעיני זה ממש חלק מהסיפור. יכולה לספר מנסיוני שהיו לי הרבה פעמים שהלכתי בניגוד לאינטואיציה שלי. ורק בדיעבד הבנתי שזה מה שהיה. ככה לאט לאט למדתי (ועוד לומדת) מי היא האינטואיציה שלי ולתת בה אמון.

תאכלס:

לבחור בחירות קטנות ופחות מפחידות וללמוד שם את האינטואיציה.

לתרגל לבחור מהר. להסכים להקשיב למה שעולה וגם לטעות.

תרגילים ממחברת האיתותים עבור השאלה שנשאלה:

1. מבט אל המרחב.

עמ 128 בספר מחברת האיתותים

חקירה מול מערכת יחסים – מול זוגיות/ עבודה/ קהילה או כל מרחב,
בתרגיל הזה נפגוש אדם ונבדוק מה קורה לנו מולו. איך הגוף שלנו מגיב.

לפני התרגיל אמליץ לבוא עם שאלה שתרצו לקבל עליה תשובה.
התרגיל בנוי להתבוננות במערכת יחסית אנושית, אפשר לגמרי להמיר את האדם במרחב ולהרגיש מה קורה לי מולו.

זה תרגיל מעולה לבחינת גבולות: מה חוצה את הגבולות שלנו ומה יעזור לנו לשים לב לגבול שלנו במערכת היחסים הזו. 

2. אני הגדולה.

עמ 180 בספר מחברת האיתותים

תרגיל דמיון בו את פוגשת אותך במלוא הגודל הביטוי והעוצמה שלך.

ברגע שאת שם, רואה את הדימוי שלה
לשאול אותה:

מה אני הגדולה היתה עושה לגבי ההתלבטות הזו?
(לא לשאול – האם זה או זה? – סוג השאלה שאנחנו שואלות הוא משמעותי ביכולת שלנו לקבל תשובה)
אלא- אני במלוא הגודל, הביטחון, הצבעים שלי – מה הייתי אומרת לעצמי כאן?
יש מצב שתגיע תשובה חדשה מפתיעה שנותנת נשימה.
כדי להמשיך לתרגל את ההתמקדות ב"כן" אפשר להמשיך לתרגיל ארגון מסיבה או חופשה בעמ 184.

ואם את אישה שחוקרת הקשבה לאינטואיציה שלה

ורוצה להגביר את הווליום על ה"כן" של הגוף שלה

מחזור ערב של מעבדת האינטואיציה נפתח במרץ

תשאירי את הפרטים שלך כאן ואחזור אלייך לקביעת שיחת התאמה

> כל התרגילים להקשבה באתר:

תרגילי אודיו להקשבה (אני לינק תלחצו עלי)

המשך ימים טובים ובשורות טובות

הספר מחברת האיתותים בעותק הדיגיטלי (אני לינק תלחצו עלי)

מחזור ערב של מעבדת האינטואיציה נפתח במרץ (אני לינק תלחצו עלי)

הפוסט איך בונים אמון באינטואיציה ומפסיקים להטיל בה ספק? הופיע לראשונה ב-ורד רוטנברג.

למה אני תמיד בוחרת מתוך לחץ? למה אני תמיד בוחרת לאט מידי?

הרגשתי באינטואיציה לא לבחור בזה! למה אני לא מקשיבה לעצמי??

למה אני בוחרת בבחירות מאיזה אינטואיציה מדומיינת?? הייתי צריכה להקשיב להגיון!

גדלתי בחברה סופר ביקורתית וספקנית

בקטע כאילו טוב – חכם, פתוח מחשבתית, מלמד חשיבה מחוץ לקופסא.

אבל בסביבה בה גדלתי להיות ביקורתית = להיות חכמה.

וביקורת שלילית = עוזר לנוע ולהשתפר.

לקח לי זמן לגלות שבעצם זה ממש הפוך

ושרכות היא המנוע שלי ושל רבים ורבות נוספות

שיש לרכות ראייה רחבה עמוקה וחכמה, ושהיא עוזרת לנוע מתוך הרצון

–

אם את אישה חושבת לעומק ולרוחב

זה אומר שיש לך ראש חזק 

וזה גם אומר שהראש היקר הזה הוא כנראה בעל יכולת למצוא לכל צד טיעונים

כך שאם יש לך נטיה לכעס עצמי הוא יכול בלות להכנס ללופ לא נגמר של הלקאה.

והלקאה עצמית כשמה כן היא –

הענשה עצמית. ממש אלימות פנימה.

איך הגיבו בבית או בסביבה שלך כשעשית טעות? כששפכת משהו במטבח? כשקיבלת ציון נמוך במבחן? בצבא, בעבודה, האם היה מותר לטעות?

לגדול בסביבה בה אסור לטעות. בה רואים בטעות קוץ ולא אבן טובה בדרך יוצרת דפוס נלמד.

הגוף שלנו זוכר –

לטעות = סכנה.

כשאנחנו נמצאות בצומת דרכים אנחנו מתבוננות – איזו בחירה תיצור חוויה נעימה ונושמת?

כשהגוף שלנו בחוויה של הלקאה זה יהיה קשה לקבל החלטה שמחוברת לרצון.

ושם הרבה פעמים נרגיש – אבודות

>> השאלה האמיתית היא

איך נלמד את הגוף שלנו ש:

בחירה = ביטחון 

טעות = הסכמה לחיות וללמוד מהחיים

ניסוי וטעייה = אנושיות מבורכת

שבטוח עבורנו להיות רכות עם עצמנו

4 שלבים:

1. תרגלתי לא להאבק ברגשות שלי

מאבק בהלקאה הוא למעשה עוד הלקאה.

הסכמתי להרגיש ולא לנסות לתקן את קשת הרגשות שלי. כן, גם – את כאב הכעס העצמי

איך זה נראה בתרגיל הקשבה לגוף?

>> חיפשתי איך הלקאה העצמית מרגישה בגוף שלי? כתבתי/ ציירתי את מה שעלה.

ישבתי עם הרגש כמו אמא שיושבת עם ילד כואב – ראיתי את "האני הגדולה" שלי יושבת עם האני המלקה, נתתי לרגש לזרום, הבעתי אותו בציור, בבכי, בתנועה של הגוף.

2. נתתי מענה לרגש דרך הגוף שלי 

שני נתיבים –

> נתיב הפורקן – שקשוק גוף, ריצה, מתיחות, להרביץ לכרית, עיסוי של הפנים. הוצאתי את האלימות (כן הלקאה עצמית זה אלימות) החוצה באופן שלא פגע בי או בסביבה שלי. יש אש בגוף והיא ביקשה מענה.

נתיב הרכות – חיבקתי את עצמי כשזיהיתי הלקאה עצמית, עשיתי לעצמי עיסוי בכפות רגליים, הבאתי כרית חמה, שמיכה נעימה – אנרגיה של חמלה במקום הלקאה.

3. גיבוי עצמי – הייתי בעדי ונתתי לעצמי גב.

כשראיתי שההלקאה העצמית מגיעה מדפוס נלמד אני יכולה להתאמן על מחשבות בעדי.

איך התאמנתי?

>> עשיתי רשימה של בחירות עבר שהיו טובות עבורי – והוספתי כשהגיעו במהלך השבוע – הם הזכירו לעצמי את החכמה שלי.

>> העליתי זכרון עבר של – איך זה הרגיש בגוף כשסמכתי על עצמי? ציירתי וכתבתי את התחושה הזו. חזרתי אליה במהלך היום כדי להטמיע אותה בגופי.

>> התאמנתי על שיחה חדשה עם עצמי –

״איזו אמיצה אני״. ״אני מתאמנת על בחירה מהאינטואיציה״

״מה אפשרי עבורי כשאני בוחרת בחיים של ניסוי וטעייה? כשאני מסכימה להכשל?

4. הסכמתי בלב שלם להכשל 

ילד לומד באמצעות ניסוי וטעיה. ברור לנו שטעויות בדיבור או ליפול בהליכה זו הדרך שלו ללמוד.

ברגע שיכולתי להכשל ולטעות יכולתי גם להתקדם. הנסיון לעשות דברים מושלם עצר אותי, וככה יכולתי לזוז.

איך תרגלתי?

>> למדתי דברים חדשים קטנים ופרגנתי לעצמי על הכישלון – כלי נגינה, ספורט חדש, לסרוג או חוג קרמיקה.

(תחביב בלי הרבה מטען רגשי יאפשר תרגול קל יותר)

>> נזכרתי במשהו שלמדתי בעבר בו נכשלתי ונפלתי עד שהצליח לי. בדקתי – מה עזר לי שם להתמיד בתוך הנסיונות? איך זה הרגיש בגוף?

הקשבה לגוף = איתותים המקרבים אותנו לעצמנו כשהלכנו לאיבוד 

לאיזו נקודה הכי התחברת?

מוזמנת לכתוב לי

–

מעבדת האינטואיציה מתחילה בינואר

מרחב לא.נשים שמבקשות מרחב לחקור קבלת החלטות דרך הגוף

מקום למי שמכירה את הידיעה של הגוף שלה.

למי שמבקשת עיניים תומכות לחקור ולתרגל סמכות פנימית.

מתאספת קבוצה מדהימה של נשים.

תעשי סימן ונקבע שיחת התאמה.

כאן כל הפרטים

הפוסט הלקאה עצמית בקבלת החלטות – איך הפסקתי עם זה? הופיע לראשונה ב-ורד רוטנברג.

הצצה למפגש טיפול ברפלקסולוגיה ומגע אנרגטי

הדברים שכאן נכתבו פרי דמיוני, בהשראת מפגשים רבים לאורך השנים

1

אני מגיעה לבקר אותה בבית החולים. היא חלשה אך אופטימית, יש ניצוץ בעיניים וגם עייפות גדולה לצידה. מחזיקה את ידה וישר מרגישה את הבקשה שלה למגע. זו בקשה למגע רך, מלטף, מגע העוטף בבועה רכה של ריפוי.

מתחילה בכתפיים ואל הידיים, מאפשרת לכתף לתפוס מקום ולהתרווח, כמו מזרימה מהכתף אל הידיים, ברכות, מגע אנרגטי אך תומך. הינה משהו נרפה בכתפיים והאנרגיה זורמת עד קצות האצבעות. הצוואר גם הוא מבקש, להתארך ולהרפות עוד אל הכרית בו זמנית. כמה תנועות עדינות וכבר הגוף נח אחרת, משהו מרפה ומאפשר זרימה, כמה חכם הוא וקשוב.

אני שומעת את בקשתו ברגליים, שם מבקש תנועה וקרקע יחדיו. מתחילה עם הנעות והגמשות בקצב איטי, תנועת הרגל זזה כמו גל, הגידים נרפים ונכנסים לקצב של של נשימה, כאן אפשר לנוע עוד קצת, וכאן עוד טיפה, המתח מתפרק לאט לאט וזרימה של תנועה מתחילה לנוע בהם, הצבע נהיה ורדרד יותר וכמו חזר הצבע ללחייהן.

אחרי התנועה מגיעה הנשימה וההטענה, מגע מקרקע, נוכחות והטענה לגוף שעבר הרבה השבוע. עוטפת את העקבים, מחזיקה את קשת המים וכריות האש, והגוף שותה, כמו גומע ונטען מהמגע בו, כל נשימה שלי, כל נשימה שלה משהו מתמלא עוד קצת.

אנחנו מדברות קצת, היא מבקשת תמצית פרחי באך להרגיע את החשש, לחזק באומץ ולהטעין את הגוף. בקבוק של קסם הולך איתה לשבוע הקרוב, מניע את הריפוי הטבעי של הגוף שלה, את האומץ והאופטימיות שיש בה.

2

היא נכנסת לחדר, אנחנו מכירות כבר כמה שנים טובות, אישה מיוחדת ואצילית עם צחוק בעיניה. יש בה עוצמה ועומק והיא נמצאת בחיפוש וחקירה בחייה. הלב שלי אוהב אותה. אנחנו משוחחות, היא מספרת לי על חווית הריק, הואקום בגופה, מרחב המחפש להתמלא. זה כאב גופני שמספר חוויה רגשית, היא בקשב גדול לעצמה, יודעת איפה הוא ומכירה את תנועתנו. זו תחושה שמלווה אותה כבר כמה זמן והיא מחפשת לשמוע את קול גופה, להבין מה ימלא ריק זה, מה יאפשר רגיעה.

אנחנו מתחילו במגע. אני מניחה את ידי על ברכיה, הגופים שלנו מדברים, תמיד יש ביניהם תקשורת קסומה שכזו, חיבור מיידי. אני שומעת את השיחה של גופה. היא מבקשת תנועה, זאת אני יודעת, תנועה רכה. אני מתחילה בטפיחות קלות על אזור בית החזה, תנועה ואוורור שלו. משהו מושך לידיים ולצוואר, לאט לאט גם האגן והירכיים מבקשים.

הגוף מבקש תנועת טפיחה קלה, כמו נענוע של תינוק, חיבור למקצב הגוף, יצירת מרחב והרגעה בתוכו. לאט לאט היא נכנסת לתדר של רגיעה ואני עוברת לכפות הרגליים.

מכפות הרגליים אני שומעת את הבקשה לתנועה איטית, איבר איבר, בתנועה מדויקת ונוכחת, אני כמו מתחברת לתדר האצילי שבה, מביאה תדר זה אל מרחב המגע, לאט לאט, כבוד וכוונה לכל נקודה.

ובנקודה אחת שם משהו אחר, אני חשה רצון להתמלא, בקשה חזרתית, כמו כמיהה ילדית עמוקה להתמלא, בקשה חזקה להשאר שם. אני נשארת.. חשה את הנקודה כמו ילדה רעבה, נשארת שם דקות ארוכות בתנועה רכה ומעגלית. כמו מרגיעה את הילדה, עוטפת ומזינה אותה. לאט לאט ברכות ונוכחות עמוקה. ובתוך תנועה זו אני חשה עוד אישה, את האישה האצילית, זו שיכולה לבד, שלא צריכה ממני דבר. הן כמו בשיחה אחת עם השניה, לרגע הילדה המבקשת להתמלא, שאשאר איתה לנצח, לרגע זו שיכולה לבד מביטה בי בעיניה הקשוחות, לא זקוקה לאף אחד. ואני שם איתה, לרגע נותנת מרחב, לרגע מתקרבת. נעה בין שתיהן. מספרת לזו את סיפורה של זו. משהו זז שם, הן מכירות זו בנוכחות של זו. יש בלב שלי אהבה גדולה לשתיהן ולעוצמה שבכל אחת מהן.

אנו משוחחות לאחר הטיפול, משהו התרכך והתמלא היא מספרת, תנועה התחילה בתוכה. ואני מספרת לה על השיחה ששמעתי מגופה, על שיחת הנשים. כן זהו חלק מהסיפור שלה, היא כבר מכירה, משהו בשיחה הזו מתחבר לריק בגופה.

את תמצית פרחי הבאך אני מרכיבה לפי בקשת מילותיה וגופה. תמצית המורכבת מתדר שיניע וימלא את בור האהבה באהבה גדולה ועמוקה, כזו שתאפשר לה לצאת לעולם מלאה ובהזנה. ובתוך תמצית זו גם חברתה, בתדר מקרב, שתאפשר להתחמם, לרכך את המחסומים. תאפשר לה ליצור תנועה החוצה אל העולם, לבקש קרבה ובקשה כשזקוקה. תמצית פרחי הבאך מביאה תדר עדין ורך, הולכת עם התנועה שלה, בכבוד ובאהבה, מאפשרת לבקשת ליבה להיפתח ולהתגשם.

אני יוצאת מלאה, בתחושה של קרבה ואהבה, ריפוי התחולל גם בי, חוויה של חיבור לאמת גדולה ורכה.

3

היא הגיעה אלי עם כאבים חזקים שלא מרפים מזה כמה שנים, אישה מיוחדת, חכמה ורגישה. לאט לאט התחלנו במגע, יצירת מיכל אליו אפשר לרפות, דישון הקרקע ממנה צומחת, הרפיית המחשבה. נגענו במקומות האחזקה שלה, פיזית ורגשית, אט אט חיזקנו עוד את כוח התנועה העצמתית שיש בה.

אל תנועת המגע הוספנו נשימה, היא מדמיינת והגוף מגיב, עוד קצת התרחבות והתארכות, הצוואר מתארך, בית החזה נפתח, יש עוד קצת מקום לבטן.

והדמיון גם הוא רואה את הגוף, רואה את הכאב בצורה ובצבע – זהו קיפוד שיושב ולא מרפה. ואנחנו לא משנות, רק שולחות נשימה. נשימה לקיפוד, עוטפות אותו באהבה. אט אט הקיפוד השתנה, צף לו על גבו עם קוציו בנהר כמו שקיפודים נבונים יודעים לעשות…

ברכות כף הרגל מתמסרת, הגידים אט אט הרפו ואפשרו לתנועה להתרחש בהן. בית החזה נפתח, צוואר נרפה, תנועת המים הגיבה לתנועת הגוף ומאפשרת שחרור, משהו זורם בגוף.

ועם זרימת הקיפוד בנהר אט אט היא מספרת שיש ימים ללא כאב, אט אט הכאב כבר אינו, יש זרימה במערכות הגוף.

נכנסת לחדר ומשהו השתנה, אור אחר בעיניים, משהו הרפה ואנרגיה חדשה זורמת בפניה. בבית, אומרת, היא מעסה את רגליה לפני השינה, נושמת נשימות, וגם.. מספרת לי על היכולת החדשה שלמדה, להקשיב ולהגיב לאותות גופה.

ולאט לאט אנו מתראות פחות, חוזרת אחרי כמה שבועות והגוף עוד בזרימה, ואנו נותנות לו שוב תזכורת לחכמת התנועה והוא ממשיך בשמחה. כמה חכם הגוף כשאנו נותנות לו מקום לספר, כשאנו יודעות להקשיב לו, כמה רך הוא ומאפשר ריפוי.

תודה על רגעים שכאלו.

המשך שבוע נפלא שיהיה לנו.

הפוסט טיפול במגע – הצצה למפגש טיפולי הופיע לראשונה ב-ורד רוטנברג.

כחלק מהמפגשים עם נשים בחיי בתוך ומחוץ לליווי הטיפולי, עולה נושא ההנהגה. או ליתר דיוק תרבות ההנהגה במקומות עבודה וכיוצא מזה בעולם הפוליטי והחברתי בכללותו. מעולמן של נשים עצמתיות אלו עולה תמונה המספרת על סוג הנהגה מסוים, הנהגת יחיד.

בהנהגת יחיד אחד או אחת מוביל את הדרך, עם חזון ברור, סוחף את האחרים אחריו בשורה והיררכיה ברורה של השפעה. בהובלה הזו פעמים רבות יש אנרגיה מאוד ליניארית וחדה, קולנית ואף דורסנית.

מקולן של נשים אלו עולה גם חזון, בקשה לסוג הנהגה אחר. הנהגה עגולה ומכילה יותר, כזו המאפשרת לעוד קול להשמע, כזו שפתוחה, שומעת ואולי אפילו מקשיבה לקול ההוא שמדבר בשקט. בפיזיקה המשפחתית מדברים על הנהגה שכזו, הנהגה בזוג, או בשמה – "הובלה בתמיכה".

מה זה אומר? בהנהגה זו החשיבה הופכת מחשיבת יחיד לחשיבה בזוג. זו הנהגה בה אין אדם אחד העומד בראש – אלא קיים מוביל ותומך, ושניהם חשובים באופן שווה לתנועה של הרעיון. בהובלה מסוג כזה, כשאני נתקלת ברעיון או התלבטות אני חושבת דרך הזוג שלי, מקבלת מידע ממנו, מאפשרת חשיבה של שניים. בחשיבה כזו יש משהו עגול, פתוח, המאפשר למגוון של קולות להשמע במרחב.

חשיבה זו נוגעת לעולם העסקי והפוליטי, אך רלוונטית מאוד לעולם הזוגיות, ובמיוחד לאלו המחפשים אותה. פעמים רבות נראה שכשקיים קושי לברוא זוגיות בעולם (כשיש רצון כמובן), נמצא אישה או גבר הנמצאים בחשיבה של יחיד.

אימוץ חשיבה של זוג בתוך התחלה של קשר זוגי או כשהקשר נתקל במצוקה יוצרת זרימה חדשה בחשיבה, מניעה מפגש המחזק ובונה את הקשר מחדש.

הפוסט הנהגה של זוג – הנהגה מסוג אחר הופיע לראשונה ב-ורד רוטנברג.

כמה דובר על כישלון ועל הפחד הגדול ממנו.

לפני כמה ימים חליתי בפתאומיות. לא בדיוק בפתאומיות, שכן הרגשתי כבר כמה ימים שהגוף מבקש מנוחה ו"אין לי זמן" לתת לו. הוא תפקד אז משכתי, היה איתות קטן של חולשה, בחילה אבל המשכתי "עוד קצת".

והנה חזרתי הביתה וקפץ החום. ברגע של מנוחה הגוף אמר די ודרש שאפסיק. אז הפסקתי, ולא סתם, נאלצתי לבטל את הטיפולים ליומיים הבאים. ועם הביטולים אט אט ירד החום ואט אט הגוף התחזק. ועם הביטולים הגיעה תחושת הכישלון.

כישלון על כך שאכזבתי את מטופלי, שלא עשיתי את תפקידי של להיות שם בשבילם, שלא הקשבתי לגופי כשאותת איתותים קטנים.

הפחד מכישלון מופיע המון אצל א.נשים בקליניקה. הפחד מלהיכשל, מלאכזב את הבוס, מלאכזב את ההורים, לאכזב את עצמי, לגלות שאני לא כל יכול, להרגיש שאני לא טובה, לא מוצלחת.

אני יודעת מניסיון העבר שיש גם משהו מאוד משחרר בכישלון. לרוב לא ברגע הראשון של הבכי או הכעס. אבל אחרי שקצת מים זורמים בנהר, יש משהו משחרר בכישלון הזה, פתאום אין איזה ריבוע מצומק שצריכים לחיות בתוכו. אפשר לנוע קצת יותר, לנסות קצת יותר, לחיות קצת יותר.

וגם מגלים שהדברים לא כה נוראיים כמו שחשבנו. פעמים רבות דמיון הכישלון גדול בהרבה מהמציאות שלו. נכשלנו וכך דלת נפתחה, נכשלנו ומשהו חדש צומח על עפר השרפה.

נכשלתי והנה אני אנושית. הו, אפשר לנשום קצת בתוך האנושיות הזו, זו שאין לה כנפיים של מלאך והילה מוארת מעל ראשה. משהו רך יותר שם, אנושי יותר. במקום הזה אפשר לסלוח לעצמנו. להיות בחמלה לעצמנו. 

והסליחה הזו לעצמי לא משפיעה רק עלי. התנועה זו יוצרת עוד ועוד אדוות של סליחה, מגדילה עוד את יכולת הסליחה של מי שסביבי. עוד ועוד אדוות שמרבות את כוח הסליחה והרכות בעולם.

מאחלת לנו, בימי סליחה אלו, להרבות את היכולת שלנו להיכשל.

להיכשל ולסלוח, להיכשל ולסלוח, להיכשל ולסלוח.  

הפוסט המתנה בכישלון הופיע לראשונה ב-ורד רוטנברג.

האחת שומטת אל הדאגה. ״תני לי לשמוט את כל השקים״ היא אומרת ״לתת אליך הכל, שתחזיקי, תתקני, תרפאי אותי ותחזירי לי אותי אחרת״. היא רוצה לכאוב את הכאב, להגיד שזה לא הוגן, לספר שוב ושוב את הקושי. לנוח בתוך הצער והחיבוק של האם האוהבת.

״אין לי כח״ היא אומרת. ״עייפתי מלנסות להביא טוב לחיי״.

״אני מוכנה לחזור לרחם, להיות עוברית קטנה. אפס הפרדה, מקסימום הרפיה אל השד המזין״.

השניה, עצמאית, אמזונה עצמתית. לא זקוקה לאף אחד. היא יודעת הכל. מחזיקה הכל. יוצרת את גורלה בשתי ידיה. רוצה אוכל מכינה, רוצה שפע מביאה. היא בפעולה מתמדת, לעולם אינה נחה.

יוצרת את חייה באנרגית יאנג חדה. לא מבקשת עזרה, הוא זר לה העניין הזה של התמיכה. ״אני יכולה לרפא את עצמי, לברוא את גורלי״. היא אומרת. ״אני לא צריכה את העזרה של אף אחד״.״ בלבדות, שם הכוח שלי, הניחו לי לנשום בחופשיות.״

ואני רואה את שתיהן. בתוכי, בנשים בקליניקה, בנשים בחיי.

שתי הנשים, רגע שם ורגע שם.

שתיהן נמצאות בכולנו, מחפשות את האמצע, את המקום בו אפשר להיות גם וגם. להוריד את העיניים המבקרות, לאפשר לשתיהן לקבל מקום.

מאחלת לנו לראות את השתיים בתוכנו ולתת לשתיהן אהבה ומקום להתבטא ולקבל. 

—————

 שתי נשים חלק #2

שתי נשים

האחת מצילה, מזינה ודואגת בכל רגע.

אם פולניה, מרוקאית, אמריקאית. מתקשרת ודואגת, מאכילה ובודקת. ״יש לך מספיק?״. ״תתקשרי בכל שעה״. ״קחי לך עוד קצת לדרך. שיהיה״. היא תמיד נמצאת עם לב אוהב. נוכחת ונותנת. ולעצמך מה תרצי, אני שואלת? ״לתת לאחר״ כך היא אומרת. והיא דואגת, כשלא מתקשרים. ולפעמים נפגעת שלא רוצים לאכול את מטעמיה, לקבל מדאגתה.

בלבד יש חלל, הלב שלה מבקש להיות בחיבור ובנתינה.

השניה, משחררת לנצח. העצמאות היא הערך העליון.

יודעת להסתדר לבדה, ציידת חזקה. מלמדת כלים להישרדות ללא טיפה של דאגת יתר. ״קחי כלים ותסתדרי לבדך״ היא אומרת ״יש בך עוצמה. השתמשי בה״. ״אני לא אציל אותך כי זה רק יחליש אותך״ היא מוסיפה. ״נולדת לשרוד אז תשרדי, תלמדי את עצמך לצוד ותדאגי לעצמך. ״היי כמוני״ היא אומרת, ״חופשיה ובודדה בעולם. זו עוצמתי״.

ובתוכנו שתיהן. ובתוכי שתיהן, ובתוך הנשים בחיי גם וגם. מכירה את זו וגם את זו. מבקשת למצוא את האיזון ביניהן. שתיהן חיות בתוכנו, מגיעות מסבתותינו, מדור לדור קיבלנו אותן אלינו.

כל אחת מבקשת דבר וכואבת דבר,

ובתוך כל אחת עוצמה של הזנה ויצירה. 

הפוסט שתי נשים – החלקים בתוכנו הופיע לראשונה ב-ורד רוטנברג.

התנועה שלו במרחב הגיעה בשלל רגשות וגוונים, בושה, חווית חוסר יכולת, פחד, ביקורת עצמית ועוד חברים נחמדים שכאלו

חוסר ביטחון הוא אחד הדברים הלא פשוטים שאנו מתמודדים איתם בחיינו, יש רצון להתגבר ולגדול, להרגיש ביטחון בכל מרחבי חיינו. אך בואו ואגלה את הסוד – חוסר ביטחון לעולם לא נעלם לחלוטין מתוך המרחב שלנו. בשבע שנותיי כמטפלת מעולם לא פגשתי אדם ללא חוסר בטחון באספקט מסוים של חייו. גם אני, מתמודדת על בסיס שבועי עם תחושות של חוסר ביטחון.

למדתי מעצמי וממטופליי שהסיפור הוא לא להעלים רגשות, אלא לנוח איתם בשלום, כחבר, כידיד.

אחד הדברים המרכזיים שמקשים על תנועה של צמיחה היא חווית אי הלגיטימציה להרגיש רגש מסוים. "אני לא אמורה להרגיש את הפחד הזה כי כבר ראיתי ששום דבר לא קורה כש…." "אני לא אמור להרגיש את חוסר הביטחון כי כבר נוכחתי פעמים רבות שאני יכול…" אי הלגיטימציה להרגיש יוצרת ניתוחים והתבוננות רבה שמקשה על תנועה. אנו מחפשים סיבה לכך שרגש הוא לגיטימי, סיבה לכך שמותר לי עוד לפחד. במקום – פשוט *מ ו ת ר* לי לפחד.

אי הלגיטימציה גוררת איתה את חברתה – חוסר הסבלנות – יאללה אחת ושתיים להתגבר על המהמורה הזו. יאללה, לגבור על הרגשות הקשים ולהכניס אותם למגירה הקרובה. השילוב של השתיים האלו יוצר כאב בחיי אנשים רבים.

שבע שנים של ליווי נשים וגברים בשבילי החיים לימדו אותי שהדרך הכי יעילה להרגיע רגש, ולקבל את מתנתו (על מתנותיו בפוסט אחר) היא לתת לו לגיטימציה מלאה. לשבת איתו, להרגיש אותו לרגע ולתת לו להיות נוכח במרחב. לשבת איתו ולהחזיק לו יד, להגיד לו שמותר לו לדבר, שאני יודעת – "זה באמת לא קל". באיזה אופן פלאי זה הדבר שהכי יוצר מנוחה. לנתח את הסיבתיות שוב ושוב או לנסות לנוע מהרגש הקשה לרוב רק מגבירים את הקול שלו.

ברפלקסולוגיה עולם הרגשות משול ליסוד המים, בכף הרגל זה אזור קשת הרגל. שם בעולם הרגשות יש בקשה להיות בנוכחות, להרפות לתוך זרימת הנהר, להרגיש את הרגש ולתת לו רגע לשטוף אותנו, לדמעות לצאת. חשוב לומר – יש חשיבות באדמה יציבה בתוך הנהר הזה. האדמה – היא זו שאומרת שהכל יציב בתחתית המים הזורמים. היא זו שאומרת שאני אהובה בתוך כל מצב. ועל כן מותר ואפשר להרגיש הכל. כשיש לנו אדמה יציבה = משמע תמיכה מבפנים ומבחוץ – אנו יכולים לשבת עם הרגשות שלנו. האש והאוויר שהגיעו בדמות הניתוח והפעולה יכולים לנוח לרגע.

תרגול ישיבה והזרמה של רגשות יכול להיות חוויה מציפה בתחילה, ועל כן טוב לעשות אותו במינון הנכון לכם, בחדר שנעים לכם. לאחר מכן ללכת לעשות משהו כייף ומנחם, לדבר עם חברה או בן.ת זוג, לקבל תמיכה ואדמה יציבה.

הזרימה בתוך הנהר מאפשרת לנו לעשות צעדים של תנועה בתוך החיים ולא לחכות שהרגש יעלם. כשרגש מקבל לגיטימציה אפשר לנוע – לעשות צעד של מה שאנו רוצות להכניס לחיינו. לא כי התגברנו על הפחד, הבושה, החוסר ביטחון. אלא כי אנו לא במלחמה מולו. כי אנחנו יכולות לעשות תנועה של צמיחה תוך כדי החזקת יד אוהבת לקשת הרגשות שבתוכנו.

המשך שבוע מלא בקבלה ואהבה של שלל הצבעים שבתוכנו

הפוסט חווית הלגיטימציה ככלי לריפוי הופיע לראשונה ב-ורד רוטנברג.

פעמים רבות שהייתי רוצה שיהיה לי תואר שני קליני, ככה בעיני אנשים מסוימים יהיה לי "say" בעולם. לפעמים אני גם רוצה ללכת ללמוד פסיכותרפיה כדי שיהיה לי את הטייטל, הכותרת שאומרת ״הינה אחת שמבינה. שיודעת לטפל, ללוות אנשים בדרך, שמכירה את התיאוריות".

גדלתי בחברה שעולם הגוף נפש היה פחות בפרונט שלה. לעשות תואר באוניברסיטה רגילה ולקבל ציון גבוה היה הדבר הנחשב. רוב החברים שלי מבית הספר בחרו בנתיב העורכי דין ורופאים, הייטק, קריירה צבאית.

התפיסה הזו, בה צריך שתהיה לי השכלה מוגדרת מסוימת במוסדות לימוד מסוימים עדיין טמונה בי ועדיין משפיעה על הביטחון שלי. ועם זאת הרצון שלי ללכת ללמוד מה שאני מרגישה שבאמת יעשיר אותי היא זו שאני רואה – תמיד בסוף מנצחת.

ב 2009 נרשמתי ללימודי עבודה סוציאלית בבאר שבע וביטלתי חודשיים לפני התחלת הלימודים. ביטלתי, כי רציתי קודם כל ללמוד בשביל הכייף אנתרופולוגיה ומדעי המדינה, שריתקו אותי, לפני שאכנס לעולם הטיפול שהרגשתי שהוא ה – נתיב שלי. אחרי שנה של לימודים בה הרגשתי שיש אווירת ״באים ללמוד כדי להוציא תואר״ עזבתי את ב"ש ועברתי ללמוד באוניברסטיה הפתוחה, שם יכולתי באמת ללמוד בשביל ללמוד. וכן גם בשביל התואר. שם יכולתי להרגיש שאני באמת מעמיקה בקצב שלי בבית, עם מורים איכותיים שאני בוחרת. סיימתי תואר ראשון בהצטיינות (הינה רואים, עוד חשוב לי לציין את זה ), אבל שם בפתוחה, בעיקר למדתי כמה אני טובה במשמעת עצמית שמגיעה מתוך חשק ורצון ולא מתוך חובה והלקאה עצמית. בניתי את התואר כך שיהיה מלא פסיכולוגיות כדי שאוכל להתקבל לתואר שני בטיפול באמנות. אבל עד שסיימתי את התואר, כבר הייתי עמוק בתוך עולם הגוף נפש. רפלקסולוגית פעילה, בדרך ללימודי פרחי באך. ושוב, הלכתי עם הלב שלי שהנחה אותי ללכת בדרך שהיא גוף – אלטרנטיבי.

ואני מתבוננת, והאמת די גאה בעצמי על הנתיב שבחרתי בו, שהוא הרבה פעמים עדיין לא פשוט. כי הוא לא מוגדר בריבוע אחד קל לעיכול. כי הוא דורש ממני להגדיר את עצמי ששואלים אותי "איזה סוג מטפלת את?", כי הוא עדיין מציף בי חוסר ביטחון מול ה'ורד הפנימית' שתואר שני (ואולי רק דוקטורט?) נותן לה מנוחה.

אבל הנתיב הזה – הוא הנתיב המעמיק והמחובר ביותר לעצמי. הוא נתיב שמלא בלמידה של כלים מגוונים, עם מורים שיש בהם חכמה ועומק שאני בחרתי. מורים שחלקם במוסדות לימוד כמו רידמן וחלקם באופן פרטי. בחרתי תמיד לפי המורה והחיבור שלי לתפיסה שלה והתחושה שממנה אני יכולה ללמוד. כי פעמים רבות שהמורה הוא יותר הסיפור מהשיטה או התורה עצמה.

מהדרך הזו למדתי דבר חשוב נוסף והוא – איך להקשיב לרצון שלי.

למדתי מהקונפליקט שבתוכי – בין הנוחות החברתית שבתארים ובין החשק שלי ללמוד בדרך שלי. מתוך התנגשות זו למדתי איך ללכת אחרי הרצון שלי, איך לבחור שוב ושוב לפי צו ליבי. והדבר הזה הוא אחד מחוויות החיים המאפשרות לי לתמוך באחרים במציאת הרצון שלהם.

אני גאה להגיד שהתרגילים במחברת האיתותים, או האופן בו אני מטפלת – לא מגיעים מתפיסה ואסכולת מסוימת וגם לא מ"שיטת ורד". התרגילים, המידע, התפיסה שלי היא מה שלמדתי בדרך שלי, ממוריי ומטפליי, מספרים, מתהליכי האישי, ומתוך עבודתי בקליניקה בליווי אנשים יקרים בהקשבה לגופם. האופן בו אני מטפלת הוא אוסף של החיים שלי, שתמיד משתנים ומתפתחים גם הם.

שיהיה לנו שבוע מלא בהקשבה ללב שלנו

הפוסט מסע הלימודים והתארים שלי – מסע בהקשבה לעצמי הופיע לראשונה ב-ורד רוטנברג.

המרחב הטיפולי הוא מרחב בו אני מתרגלת רכות.

בעולם של מטלות ומשימות, במפגש הטיפולי אני מתרגלת לשמוט, לרכך, להאמין ולהיות נוכחת.

כשאני פוגשת את הקולות המאשימים, הנוקשים והדורשים, שם אני פותחת להם מרחב, נותנת להם לנשום. מביאה אפשרות אחרת, עיניים רכות, לב רך.

שם אני מתרגל בתוכי רכות ומאפשרת לאדם שמולי להעתיק למרחב שלו את האנרגיה הזו.

כשאני נוגעת בגוף, בכפות הרגליים, אני מתרגלת כוונה של אהבה ללא תנאי, של מותר, של אפשר לנשום.

הריפוי מתרחש לכל הכיוונים, גם אני יוצאת רכה יותר, מאפשרת יותר, נושמת יותר בתוכי.

והרכות הזו, איזו קוסמת היא. כמה תנועה היא מאפשרת, זרימה של ריפוי, הרפיה ונשימה.

מאפשרת מרחב לשמוט ולהביא את האור שלנו ללא מאמץ,

בנינוחות זוהרת.  

——————

That I would be Good

–

מוקדש לכל מי שצריך.ה היום לשמוע

מילים אוהבות שכאלו

"שאהיה טובה אפילו אם לא עשיתי דבר

שאהיה טובה אפילו אם בזו לי

שאהיה טובה גם אם נשארתי בבית חולה

שאהיה טובה אפילו אם עליתי עשר קילו

שאהיה בסדר אפילו אם פשטתי את הרגל

שאהיה טובה גם אם נשר שערי ונעורי

שאהיה נהדרת גם אם כבר לא הייתי מלכה

שאהיה אדירה גם אם לא הייתי יודעת כל

שאהיה נאהבת אפילו כשאני מאלחשת את עצמי

שאהיה טובה אפילו כשאני מוצפת

שאהיה נאהבת אפילו כשרתחתי

שאהיה טובה אפילו אם הייתי תלותית

שאהיה טובה אפילו איבדתי את שפיותי

שאהיה טובה איתך ובלעדיך"

אלאניס מוריסט

תרגום חופשי שלי

Dedicated to all that need to hear these words today

"That I would be good even if I did nothing

That I would be good even if I got the thumbs down

That I would be good if I got and stayed sick

That I would be good even if I gained ten pounds

That I would be fine even if I went bankrupt

That I would be good if I lost my hair and my youth

That I would be great if I was no longer queen

That I would be grand if I was not all knowing

That I would be loved even when I numb myself

That I would be good even when I am overwhelmed

That I would be loved even when I was fuming

That I would be good even if I was clingy

That I would be good even if I lost sanity

That I would be good

Whether with or without you"

Alanis Morissette

————————

"Vulnerability Is The Best Measure Of Courage"

Dr. Brene Brown

מסתכלת עליך, על גברת האומץ, כמה משמעויות, סיפורים ורגשות טמונים בך.

האומץ, תמיד חשבתי אותך כחד, קופץ קדימה אל המטרה,

אל הלא נודע, עושה צעד מהיר לכיוון הנכון.

ופתאום, מטופלת יקרה, האירה לי אור.

ראיתי דרכה כמה עגולה היא גברת אומץ, כמה רכה ותנועתית היא.

היכולת המופלאה להרחיב מבט לכמה כיוונים, 360 מעלות,

היכולת להעיז ללכת בדרך חדשה, לבדוק מסלול אחר מהמוכר לה.

להעז להיות שברירית, חשופה,

לא לדעת, לטעות,

להיות גם וגם.

לאפשר לעצמה להשתנות.

כמה אומץ יש בעגוליות הזו

שבוע מלא באומץ שכזה

—————-

ובלב – בקשה לשמוט.

שעם האביב תצמח גם אפשרות חדשה, לשמוט מהאחיזה בענף.

להתמסר בביטחון לזרימת הנהר.

לסמוך שישא אל עבר פריחה חדשה.

לבוא ביד פתוחה, בה השפע זורם ממנה ואליה בקלילות ופשטות. 

הפוסט רכות הופיע לראשונה ב-ורד רוטנברג.