למה אני תמיד בוחרת מתוך לחץ? למה אני תמיד בוחרת לאט מידי?

הרגשתי באינטואיציה לא לבחור בזה! למה אני לא מקשיבה לעצמי??

למה אני בוחרת בבחירות מאיזה אינטואיציה מדומיינת?? הייתי צריכה להקשיב להגיון!

גדלתי בחברה סופר ביקורתית וספקנית

בקטע כאילו טוב – חכם, פתוח מחשבתית, מלמד חשיבה מחוץ לקופסא.

אבל בסביבה בה גדלתי להיות ביקורתית = להיות חכמה.

וביקורת שלילית = עוזר לנוע ולהשתפר.

לקח לי זמן לגלות שבעצם זה ממש הפוך

ושרכות היא המנוע שלי ושל רבים ורבות נוספות

שיש לרכות ראייה רחבה עמוקה וחכמה, ושהיא עוזרת לנוע מתוך הרצון

–

אם את אישה חושבת לעומק ולרוחב

זה אומר שיש לך ראש חזק 

וזה גם אומר שהראש היקר הזה הוא כנראה בעל יכולת למצוא לכל צד טיעונים

כך שאם יש לך נטיה לכעס עצמי הוא יכול בלות להכנס ללופ לא נגמר של הלקאה.

והלקאה עצמית כשמה כן היא –

הענשה עצמית. ממש אלימות פנימה.

איך הגיבו בבית או בסביבה שלך כשעשית טעות? כששפכת משהו במטבח? כשקיבלת ציון נמוך במבחן? בצבא, בעבודה, האם היה מותר לטעות?

לגדול בסביבה בה אסור לטעות. בה רואים בטעות קוץ ולא אבן טובה בדרך יוצרת דפוס נלמד.

הגוף שלנו זוכר –

לטעות = סכנה.

כשאנחנו נמצאות בצומת דרכים אנחנו מתבוננות – איזו בחירה תיצור חוויה נעימה ונושמת?

כשהגוף שלנו בחוויה של הלקאה זה יהיה קשה לקבל החלטה שמחוברת לרצון.

ושם הרבה פעמים נרגיש – אבודות

>> השאלה האמיתית היא

איך נלמד את הגוף שלנו ש:

בחירה = ביטחון 

טעות = הסכמה לחיות וללמוד מהחיים

ניסוי וטעייה = אנושיות מבורכת

שבטוח עבורנו להיות רכות עם עצמנו

4 שלבים:

1. תרגלתי לא להאבק ברגשות שלי

מאבק בהלקאה הוא למעשה עוד הלקאה.

הסכמתי להרגיש ולא לנסות לתקן את קשת הרגשות שלי. כן, גם – את כאב הכעס העצמי

איך זה נראה בתרגיל הקשבה לגוף?

>> חיפשתי איך הלקאה העצמית מרגישה בגוף שלי? כתבתי/ ציירתי את מה שעלה.

ישבתי עם הרגש כמו אמא שיושבת עם ילד כואב – ראיתי את "האני הגדולה" שלי יושבת עם האני המלקה, נתתי לרגש לזרום, הבעתי אותו בציור, בבכי, בתנועה של הגוף.

2. נתתי מענה לרגש דרך הגוף שלי 

שני נתיבים –

> נתיב הפורקן – שקשוק גוף, ריצה, מתיחות, להרביץ לכרית, עיסוי של הפנים. הוצאתי את האלימות (כן הלקאה עצמית זה אלימות) החוצה באופן שלא פגע בי או בסביבה שלי. יש אש בגוף והיא ביקשה מענה.

נתיב הרכות – חיבקתי את עצמי כשזיהיתי הלקאה עצמית, עשיתי לעצמי עיסוי בכפות רגליים, הבאתי כרית חמה, שמיכה נעימה – אנרגיה של חמלה במקום הלקאה.

3. גיבוי עצמי – הייתי בעדי ונתתי לעצמי גב.

כשראיתי שההלקאה העצמית מגיעה מדפוס נלמד אני יכולה להתאמן על מחשבות בעדי.

איך התאמנתי?

>> עשיתי רשימה של בחירות עבר שהיו טובות עבורי – והוספתי כשהגיעו במהלך השבוע – הם הזכירו לעצמי את החכמה שלי.

>> העליתי זכרון עבר של – איך זה הרגיש בגוף כשסמכתי על עצמי? ציירתי וכתבתי את התחושה הזו. חזרתי אליה במהלך היום כדי להטמיע אותה בגופי.

>> התאמנתי על שיחה חדשה עם עצמי –

״איזו אמיצה אני״. ״אני מתאמנת על בחירה מהאינטואיציה״

״מה אפשרי עבורי כשאני בוחרת בחיים של ניסוי וטעייה? כשאני מסכימה להכשל?

4. הסכמתי בלב שלם להכשל 

ילד לומד באמצעות ניסוי וטעיה. ברור לנו שטעויות בדיבור או ליפול בהליכה זו הדרך שלו ללמוד.

ברגע שיכולתי להכשל ולטעות יכולתי גם להתקדם. הנסיון לעשות דברים מושלם עצר אותי, וככה יכולתי לזוז.

איך תרגלתי?

>> למדתי דברים חדשים קטנים ופרגנתי לעצמי על הכישלון – כלי נגינה, ספורט חדש, לסרוג או חוג קרמיקה.

(תחביב בלי הרבה מטען רגשי יאפשר תרגול קל יותר)

>> נזכרתי במשהו שלמדתי בעבר בו נכשלתי ונפלתי עד שהצליח לי. בדקתי – מה עזר לי שם להתמיד בתוך הנסיונות? איך זה הרגיש בגוף?

הקשבה לגוף = איתותים המקרבים אותנו לעצמנו כשהלכנו לאיבוד 

לאיזו נקודה הכי התחברת?

מוזמנת לכתוב לי

הפוסט הלקאה עצמית בקבלת החלטות – איך הפסקתי עם זה? הופיע לראשונה ב-ורד רוטנברג.

הצצה למפגש טיפול ברפלקסולוגיה ומגע אנרגטי

הדברים שכאן נכתבו פרי דמיוני, בהשראת מפגשים רבים לאורך השנים

1

אני מגיעה לבקר אותה בבית החולים. היא חלשה אך אופטימית, יש ניצוץ בעיניים וגם עייפות גדולה לצידה. מחזיקה את ידה וישר מרגישה את הבקשה שלה למגע. זו בקשה למגע רך, מלטף, מגע העוטף בבועה רכה של ריפוי.

מתחילה בכתפיים ואל הידיים, מאפשרת לכתף לתפוס מקום ולהתרווח, כמו מזרימה מהכתף אל הידיים, ברכות, מגע אנרגטי אך תומך. הינה משהו נרפה בכתפיים והאנרגיה זורמת עד קצות האצבעות. הצוואר גם הוא מבקש, להתארך ולהרפות עוד אל הכרית בו זמנית. כמה תנועות עדינות וכבר הגוף נח אחרת, משהו מרפה ומאפשר זרימה, כמה חכם הוא וקשוב.

אני שומעת את בקשתו ברגליים, שם מבקש תנועה וקרקע יחדיו. מתחילה עם הנעות והגמשות בקצב איטי, תנועת הרגל זזה כמו גל, הגידים נרפים ונכנסים לקצב של של נשימה, כאן אפשר לנוע עוד קצת, וכאן עוד טיפה, המתח מתפרק לאט לאט וזרימה של תנועה מתחילה לנוע בהם, הצבע נהיה ורדרד יותר וכמו חזר הצבע ללחייהן.

אחרי התנועה מגיעה הנשימה וההטענה, מגע מקרקע, נוכחות והטענה לגוף שעבר הרבה השבוע. עוטפת את העקבים, מחזיקה את קשת המים וכריות האש, והגוף שותה, כמו גומע ונטען מהמגע בו, כל נשימה שלי, כל נשימה שלה משהו מתמלא עוד קצת.

אנחנו מדברות קצת, היא מבקשת תמצית פרחי באך להרגיע את החשש, לחזק באומץ ולהטעין את הגוף. בקבוק של קסם הולך איתה לשבוע הקרוב, מניע את הריפוי הטבעי של הגוף שלה, את האומץ והאופטימיות שיש בה.

2

היא נכנסת לחדר, אנחנו מכירות כבר כמה שנים טובות, אישה מיוחדת ואצילית עם צחוק בעיניה. יש בה עוצמה ועומק והיא נמצאת בחיפוש וחקירה בחייה. הלב שלי אוהב אותה. אנחנו משוחחות, היא מספרת לי על חווית הריק, הואקום בגופה, מרחב המחפש להתמלא. זה כאב גופני שמספר חוויה רגשית, היא בקשב גדול לעצמה, יודעת איפה הוא ומכירה את תנועתנו. זו תחושה שמלווה אותה כבר כמה זמן והיא מחפשת לשמוע את קול גופה, להבין מה ימלא ריק זה, מה יאפשר רגיעה.

אנחנו מתחילו במגע. אני מניחה את ידי על ברכיה, הגופים שלנו מדברים, תמיד יש ביניהם תקשורת קסומה שכזו, חיבור מיידי. אני שומעת את השיחה של גופה. היא מבקשת תנועה, זאת אני יודעת, תנועה רכה. אני מתחילה בטפיחות קלות על אזור בית החזה, תנועה ואוורור שלו. משהו מושך לידיים ולצוואר, לאט לאט גם האגן והירכיים מבקשים.

הגוף מבקש תנועת טפיחה קלה, כמו נענוע של תינוק, חיבור למקצב הגוף, יצירת מרחב והרגעה בתוכו. לאט לאט היא נכנסת לתדר של רגיעה ואני עוברת לכפות הרגליים.

מכפות הרגליים אני שומעת את הבקשה לתנועה איטית, איבר איבר, בתנועה מדויקת ונוכחת, אני כמו מתחברת לתדר האצילי שבה, מביאה תדר זה אל מרחב המגע, לאט לאט, כבוד וכוונה לכל נקודה.

ובנקודה אחת שם משהו אחר, אני חשה רצון להתמלא, בקשה חזרתית, כמו כמיהה ילדית עמוקה להתמלא, בקשה חזקה להשאר שם. אני נשארת.. חשה את הנקודה כמו ילדה רעבה, נשארת שם דקות ארוכות בתנועה רכה ומעגלית. כמו מרגיעה את הילדה, עוטפת ומזינה אותה. לאט לאט ברכות ונוכחות עמוקה. ובתוך תנועה זו אני חשה עוד אישה, את האישה האצילית, זו שיכולה לבד, שלא צריכה ממני דבר. הן כמו בשיחה אחת עם השניה, לרגע הילדה המבקשת להתמלא, שאשאר איתה לנצח, לרגע זו שיכולה לבד מביטה בי בעיניה הקשוחות, לא זקוקה לאף אחד. ואני שם איתה, לרגע נותנת מרחב, לרגע מתקרבת. נעה בין שתיהן. מספרת לזו את סיפורה של זו. משהו זז שם, הן מכירות זו בנוכחות של זו. יש בלב שלי אהבה גדולה לשתיהן ולעוצמה שבכל אחת מהן.

אנו משוחחות לאחר הטיפול, משהו התרכך והתמלא היא מספרת, תנועה התחילה בתוכה. ואני מספרת לה על השיחה ששמעתי מגופה, על שיחת הנשים. כן זהו חלק מהסיפור שלה, היא כבר מכירה, משהו בשיחה הזו מתחבר לריק בגופה.

את תמצית פרחי הבאך אני מרכיבה לפי בקשת מילותיה וגופה. תמצית המורכבת מתדר שיניע וימלא את בור האהבה באהבה גדולה ועמוקה, כזו שתאפשר לה לצאת לעולם מלאה ובהזנה. ובתוך תמצית זו גם חברתה, בתדר מקרב, שתאפשר להתחמם, לרכך את המחסומים. תאפשר לה ליצור תנועה החוצה אל העולם, לבקש קרבה ובקשה כשזקוקה. תמצית פרחי הבאך מביאה תדר עדין ורך, הולכת עם התנועה שלה, בכבוד ובאהבה, מאפשרת לבקשת ליבה להיפתח ולהתגשם.

אני יוצאת מלאה, בתחושה של קרבה ואהבה, ריפוי התחולל גם בי, חוויה של חיבור לאמת גדולה ורכה.

3

היא הגיעה אלי עם כאבים חזקים שלא מרפים מזה כמה שנים, אישה מיוחדת, חכמה ורגישה. לאט לאט התחלנו במגע, יצירת מיכל אליו אפשר לרפות, דישון הקרקע ממנה צומחת, הרפיית המחשבה. נגענו במקומות האחזקה שלה, פיזית ורגשית, אט אט חיזקנו עוד את כוח התנועה העצמתית שיש בה.

אל תנועת המגע הוספנו נשימה, היא מדמיינת והגוף מגיב, עוד קצת התרחבות והתארכות, הצוואר מתארך, בית החזה נפתח, יש עוד קצת מקום לבטן.

והדמיון גם הוא רואה את הגוף, רואה את הכאב בצורה ובצבע – זהו קיפוד שיושב ולא מרפה. ואנחנו לא משנות, רק שולחות נשימה. נשימה לקיפוד, עוטפות אותו באהבה. אט אט הקיפוד השתנה, צף לו על גבו עם קוציו בנהר כמו שקיפודים נבונים יודעים לעשות…

ברכות כף הרגל מתמסרת, הגידים אט אט הרפו ואפשרו לתנועה להתרחש בהן. בית החזה נפתח, צוואר נרפה, תנועת המים הגיבה לתנועת הגוף ומאפשרת שחרור, משהו זורם בגוף.

ועם זרימת הקיפוד בנהר אט אט היא מספרת שיש ימים ללא כאב, אט אט הכאב כבר אינו, יש זרימה במערכות הגוף.

נכנסת לחדר ומשהו השתנה, אור אחר בעיניים, משהו הרפה ואנרגיה חדשה זורמת בפניה. בבית, אומרת, היא מעסה את רגליה לפני השינה, נושמת נשימות, וגם.. מספרת לי על היכולת החדשה שלמדה, להקשיב ולהגיב לאותות גופה.

ולאט לאט אנו מתראות פחות, חוזרת אחרי כמה שבועות והגוף עוד בזרימה, ואנו נותנות לו שוב תזכורת לחכמת התנועה והוא ממשיך בשמחה. כמה חכם הגוף כשאנו נותנות לו מקום לספר, כשאנו יודעות להקשיב לו, כמה רך הוא ומאפשר ריפוי.

תודה על רגעים שכאלו.

המשך שבוע נפלא שיהיה לנו.

הפוסט טיפול במגע – הצצה למפגש טיפולי הופיע לראשונה ב-ורד רוטנברג.

כחלק מהמפגשים עם נשים בחיי בתוך ומחוץ לליווי הטיפולי, עולה נושא ההנהגה. או ליתר דיוק תרבות ההנהגה במקומות עבודה וכיוצא מזה בעולם הפוליטי והחברתי בכללותו. מעולמן של נשים עצמתיות אלו עולה תמונה המספרת על סוג הנהגה מסוים, הנהגת יחיד.

בהנהגת יחיד אחד או אחת מוביל את הדרך, עם חזון ברור, סוחף את האחרים אחריו בשורה והיררכיה ברורה של השפעה. בהובלה הזו פעמים רבות יש אנרגיה מאוד ליניארית וחדה, קולנית ואף דורסנית.

מקולן של נשים אלו עולה גם חזון, בקשה לסוג הנהגה אחר. הנהגה עגולה ומכילה יותר, כזו המאפשרת לעוד קול להשמע, כזו שפתוחה, שומעת ואולי אפילו מקשיבה לקול ההוא שמדבר בשקט. בפיזיקה המשפחתית מדברים על הנהגה שכזו, הנהגה בזוג, או בשמה – "הובלה בתמיכה".

מה זה אומר? בהנהגה זו החשיבה הופכת מחשיבת יחיד לחשיבה בזוג. זו הנהגה בה אין אדם אחד העומד בראש – אלא קיים מוביל ותומך, ושניהם חשובים באופן שווה לתנועה של הרעיון. בהובלה מסוג כזה, כשאני נתקלת ברעיון או התלבטות אני חושבת דרך הזוג שלי, מקבלת מידע ממנו, מאפשרת חשיבה של שניים. בחשיבה כזו יש משהו עגול, פתוח, המאפשר למגוון של קולות להשמע במרחב.

חשיבה זו נוגעת לעולם העסקי והפוליטי, אך רלוונטית מאוד לעולם הזוגיות, ובמיוחד לאלו המחפשים אותה. פעמים רבות נראה שכשקיים קושי לברוא זוגיות בעולם (כשיש רצון כמובן), נמצא אישה או גבר הנמצאים בחשיבה של יחיד.

אימוץ חשיבה של זוג בתוך התחלה של קשר זוגי או כשהקשר נתקל במצוקה יוצרת זרימה חדשה בחשיבה, מניעה מפגש המחזק ובונה את הקשר מחדש.

הפוסט הנהגה של זוג – הנהגה מסוג אחר הופיע לראשונה ב-ורד רוטנברג.

כמה דובר על כישלון ועל הפחד הגדול ממנו.

לפני כמה ימים חליתי בפתאומיות. לא בדיוק בפתאומיות, שכן הרגשתי כבר כמה ימים שהגוף מבקש מנוחה ו"אין לי זמן" לתת לו. הוא תפקד אז משכתי, היה איתות קטן של חולשה, בחילה אבל המשכתי "עוד קצת".

והנה חזרתי הביתה וקפץ החום. ברגע של מנוחה הגוף אמר די ודרש שאפסיק. אז הפסקתי, ולא סתם, נאלצתי לבטל את הטיפולים ליומיים הבאים. ועם הביטולים אט אט ירד החום ואט אט הגוף התחזק. ועם הביטולים הגיעה תחושת הכישלון.

כישלון על כך שאכזבתי את מטופלי, שלא עשיתי את תפקידי של להיות שם בשבילם, שלא הקשבתי לגופי כשאותת איתותים קטנים.

הפחד מכישלון מופיע המון אצל א.נשים בקליניקה. הפחד מלהיכשל, מלאכזב את הבוס, מלאכזב את ההורים, לאכזב את עצמי, לגלות שאני לא כל יכול, להרגיש שאני לא טובה, לא מוצלחת.

אני יודעת מניסיון העבר שיש גם משהו מאוד משחרר בכישלון. לרוב לא ברגע הראשון של הבכי או הכעס. אבל אחרי שקצת מים זורמים בנהר, יש משהו משחרר בכישלון הזה, פתאום אין איזה ריבוע מצומק שצריכים לחיות בתוכו. אפשר לנוע קצת יותר, לנסות קצת יותר, לחיות קצת יותר.

וגם מגלים שהדברים לא כה נוראיים כמו שחשבנו. פעמים רבות דמיון הכישלון גדול בהרבה מהמציאות שלו. נכשלנו וכך דלת נפתחה, נכשלנו ומשהו חדש צומח על עפר השרפה.

נכשלתי והנה אני אנושית. הו, אפשר לנשום קצת בתוך האנושיות הזו, זו שאין לה כנפיים של מלאך והילה מוארת מעל ראשה. משהו רך יותר שם, אנושי יותר. במקום הזה אפשר לסלוח לעצמנו. להיות בחמלה לעצמנו. 

והסליחה הזו לעצמי לא משפיעה רק עלי. התנועה זו יוצרת עוד ועוד אדוות של סליחה, מגדילה עוד את יכולת הסליחה של מי שסביבי. עוד ועוד אדוות שמרבות את כוח הסליחה והרכות בעולם.

מאחלת לנו, בימי סליחה אלו, להרבות את היכולת שלנו להיכשל.

להיכשל ולסלוח, להיכשל ולסלוח, להיכשל ולסלוח.  

הפוסט המתנה בכישלון הופיע לראשונה ב-ורד רוטנברג.

האחת שומטת אל הדאגה. ״תני לי לשמוט את כל השקים״ היא אומרת ״לתת אליך הכל, שתחזיקי, תתקני, תרפאי אותי ותחזירי לי אותי אחרת״. היא רוצה לכאוב את הכאב, להגיד שזה לא הוגן, לספר שוב ושוב את הקושי. לנוח בתוך הצער והחיבוק של האם האוהבת.

״אין לי כח״ היא אומרת. ״עייפתי מלנסות להביא טוב לחיי״.

״אני מוכנה לחזור לרחם, להיות עוברית קטנה. אפס הפרדה, מקסימום הרפיה אל השד המזין״.

השניה, עצמאית, אמזונה עצמתית. לא זקוקה לאף אחד. היא יודעת הכל. מחזיקה הכל. יוצרת את גורלה בשתי ידיה. רוצה אוכל מכינה, רוצה שפע מביאה. היא בפעולה מתמדת, לעולם אינה נחה.

יוצרת את חייה באנרגית יאנג חדה. לא מבקשת עזרה, הוא זר לה העניין הזה של התמיכה. ״אני יכולה לרפא את עצמי, לברוא את גורלי״. היא אומרת. ״אני לא צריכה את העזרה של אף אחד״.״ בלבדות, שם הכוח שלי, הניחו לי לנשום בחופשיות.״

ואני רואה את שתיהן. בתוכי, בנשים בקליניקה, בנשים בחיי.

שתי הנשים, רגע שם ורגע שם.

שתיהן נמצאות בכולנו, מחפשות את האמצע, את המקום בו אפשר להיות גם וגם. להוריד את העיניים המבקרות, לאפשר לשתיהן לקבל מקום.

מאחלת לנו לראות את השתיים בתוכנו ולתת לשתיהן אהבה ומקום להתבטא ולקבל. 

—————

 שתי נשים חלק #2

שתי נשים

האחת מצילה, מזינה ודואגת בכל רגע.

אם פולניה, מרוקאית, אמריקאית. מתקשרת ודואגת, מאכילה ובודקת. ״יש לך מספיק?״. ״תתקשרי בכל שעה״. ״קחי לך עוד קצת לדרך. שיהיה״. היא תמיד נמצאת עם לב אוהב. נוכחת ונותנת. ולעצמך מה תרצי, אני שואלת? ״לתת לאחר״ כך היא אומרת. והיא דואגת, כשלא מתקשרים. ולפעמים נפגעת שלא רוצים לאכול את מטעמיה, לקבל מדאגתה.

בלבד יש חלל, הלב שלה מבקש להיות בחיבור ובנתינה.

השניה, משחררת לנצח. העצמאות היא הערך העליון.

יודעת להסתדר לבדה, ציידת חזקה. מלמדת כלים להישרדות ללא טיפה של דאגת יתר. ״קחי כלים ותסתדרי לבדך״ היא אומרת ״יש בך עוצמה. השתמשי בה״. ״אני לא אציל אותך כי זה רק יחליש אותך״ היא מוסיפה. ״נולדת לשרוד אז תשרדי, תלמדי את עצמך לצוד ותדאגי לעצמך. ״היי כמוני״ היא אומרת, ״חופשיה ובודדה בעולם. זו עוצמתי״.

ובתוכנו שתיהן. ובתוכי שתיהן, ובתוך הנשים בחיי גם וגם. מכירה את זו וגם את זו. מבקשת למצוא את האיזון ביניהן. שתיהן חיות בתוכנו, מגיעות מסבתותינו, מדור לדור קיבלנו אותן אלינו.

כל אחת מבקשת דבר וכואבת דבר,

ובתוך כל אחת עוצמה של הזנה ויצירה. 

הפוסט שתי נשים – החלקים בתוכנו הופיע לראשונה ב-ורד רוטנברג.

התנועה שלו במרחב הגיעה בשלל רגשות וגוונים, בושה, חווית חוסר יכולת, פחד, ביקורת עצמית ועוד חברים נחמדים שכאלו

חוסר ביטחון הוא אחד הדברים הלא פשוטים שאנו מתמודדים איתם בחיינו, יש רצון להתגבר ולגדול, להרגיש ביטחון בכל מרחבי חיינו. אך בואו ואגלה את הסוד – חוסר ביטחון לעולם לא נעלם לחלוטין מתוך המרחב שלנו. בשבע שנותיי כמטפלת מעולם לא פגשתי אדם ללא חוסר בטחון באספקט מסוים של חייו. גם אני, מתמודדת על בסיס שבועי עם תחושות של חוסר ביטחון.

למדתי מעצמי וממטופליי שהסיפור הוא לא להעלים רגשות, אלא לנוח איתם בשלום, כחבר, כידיד.

אחד הדברים המרכזיים שמקשים על תנועה של צמיחה היא חווית אי הלגיטימציה להרגיש רגש מסוים. "אני לא אמורה להרגיש את הפחד הזה כי כבר ראיתי ששום דבר לא קורה כש…." "אני לא אמור להרגיש את חוסר הביטחון כי כבר נוכחתי פעמים רבות שאני יכול…" אי הלגיטימציה להרגיש יוצרת ניתוחים והתבוננות רבה שמקשה על תנועה. אנו מחפשים סיבה לכך שרגש הוא לגיטימי, סיבה לכך שמותר לי עוד לפחד. במקום – פשוט *מ ו ת ר* לי לפחד.

אי הלגיטימציה גוררת איתה את חברתה – חוסר הסבלנות – יאללה אחת ושתיים להתגבר על המהמורה הזו. יאללה, לגבור על הרגשות הקשים ולהכניס אותם למגירה הקרובה. השילוב של השתיים האלו יוצר כאב בחיי אנשים רבים.

שבע שנים של ליווי נשים וגברים בשבילי החיים לימדו אותי שהדרך הכי יעילה להרגיע רגש, ולקבל את מתנתו (על מתנותיו בפוסט אחר) היא לתת לו לגיטימציה מלאה. לשבת איתו, להרגיש אותו לרגע ולתת לו להיות נוכח במרחב. לשבת איתו ולהחזיק לו יד, להגיד לו שמותר לו לדבר, שאני יודעת – "זה באמת לא קל". באיזה אופן פלאי זה הדבר שהכי יוצר מנוחה. לנתח את הסיבתיות שוב ושוב או לנסות לנוע מהרגש הקשה לרוב רק מגבירים את הקול שלו.

ברפלקסולוגיה עולם הרגשות משול ליסוד המים, בכף הרגל זה אזור קשת הרגל. שם בעולם הרגשות יש בקשה להיות בנוכחות, להרפות לתוך זרימת הנהר, להרגיש את הרגש ולתת לו רגע לשטוף אותנו, לדמעות לצאת. חשוב לומר – יש חשיבות באדמה יציבה בתוך הנהר הזה. האדמה – היא זו שאומרת שהכל יציב בתחתית המים הזורמים. היא זו שאומרת שאני אהובה בתוך כל מצב. ועל כן מותר ואפשר להרגיש הכל. כשיש לנו אדמה יציבה = משמע תמיכה מבפנים ומבחוץ – אנו יכולים לשבת עם הרגשות שלנו. האש והאוויר שהגיעו בדמות הניתוח והפעולה יכולים לנוח לרגע.

תרגול ישיבה והזרמה של רגשות יכול להיות חוויה מציפה בתחילה, ועל כן טוב לעשות אותו במינון הנכון לכם, בחדר שנעים לכם. לאחר מכן ללכת לעשות משהו כייף ומנחם, לדבר עם חברה או בן.ת זוג, לקבל תמיכה ואדמה יציבה.

הזרימה בתוך הנהר מאפשרת לנו לעשות צעדים של תנועה בתוך החיים ולא לחכות שהרגש יעלם. כשרגש מקבל לגיטימציה אפשר לנוע – לעשות צעד של מה שאנו רוצות להכניס לחיינו. לא כי התגברנו על הפחד, הבושה, החוסר ביטחון. אלא כי אנו לא במלחמה מולו. כי אנחנו יכולות לעשות תנועה של צמיחה תוך כדי החזקת יד אוהבת לקשת הרגשות שבתוכנו.

המשך שבוע מלא בקבלה ואהבה של שלל הצבעים שבתוכנו

הפוסט חווית הלגיטימציה ככלי לריפוי הופיע לראשונה ב-ורד רוטנברג.

פעמים רבות שהייתי רוצה שיהיה לי תואר שני קליני, ככה בעיני אנשים מסוימים יהיה לי "say" בעולם. לפעמים אני גם רוצה ללכת ללמוד פסיכותרפיה כדי שיהיה לי את הטייטל, הכותרת שאומרת ״הינה אחת שמבינה. שיודעת לטפל, ללוות אנשים בדרך, שמכירה את התיאוריות".

גדלתי בחברה שעולם הגוף נפש היה פחות בפרונט שלה. לעשות תואר באוניברסיטה רגילה ולקבל ציון גבוה היה הדבר הנחשב. רוב החברים שלי מבית הספר בחרו בנתיב העורכי דין ורופאים, הייטק, קריירה צבאית.

התפיסה הזו, בה צריך שתהיה לי השכלה מוגדרת מסוימת במוסדות לימוד מסוימים עדיין טמונה בי ועדיין משפיעה על הביטחון שלי. ועם זאת הרצון שלי ללכת ללמוד מה שאני מרגישה שבאמת יעשיר אותי היא זו שאני רואה – תמיד בסוף מנצחת.

ב 2009 נרשמתי ללימודי עבודה סוציאלית בבאר שבע וביטלתי חודשיים לפני התחלת הלימודים. ביטלתי, כי רציתי קודם כל ללמוד בשביל הכייף אנתרופולוגיה ומדעי המדינה, שריתקו אותי, לפני שאכנס לעולם הטיפול שהרגשתי שהוא ה – נתיב שלי. אחרי שנה של לימודים בה הרגשתי שיש אווירת ״באים ללמוד כדי להוציא תואר״ עזבתי את ב"ש ועברתי ללמוד באוניברסטיה הפתוחה, שם יכולתי באמת ללמוד בשביל ללמוד. וכן גם בשביל התואר. שם יכולתי להרגיש שאני באמת מעמיקה בקצב שלי בבית, עם מורים איכותיים שאני בוחרת. סיימתי תואר ראשון בהצטיינות (הינה רואים, עוד חשוב לי לציין את זה ), אבל שם בפתוחה, בעיקר למדתי כמה אני טובה במשמעת עצמית שמגיעה מתוך חשק ורצון ולא מתוך חובה והלקאה עצמית. בניתי את התואר כך שיהיה מלא פסיכולוגיות כדי שאוכל להתקבל לתואר שני בטיפול באמנות. אבל עד שסיימתי את התואר, כבר הייתי עמוק בתוך עולם הגוף נפש. רפלקסולוגית פעילה, בדרך ללימודי פרחי באך. ושוב, הלכתי עם הלב שלי שהנחה אותי ללכת בדרך שהיא גוף – אלטרנטיבי.

ואני מתבוננת, והאמת די גאה בעצמי על הנתיב שבחרתי בו, שהוא הרבה פעמים עדיין לא פשוט. כי הוא לא מוגדר בריבוע אחד קל לעיכול. כי הוא דורש ממני להגדיר את עצמי ששואלים אותי "איזה סוג מטפלת את?", כי הוא עדיין מציף בי חוסר ביטחון מול ה'ורד הפנימית' שתואר שני (ואולי רק דוקטורט?) נותן לה מנוחה.

אבל הנתיב הזה – הוא הנתיב המעמיק והמחובר ביותר לעצמי. הוא נתיב שמלא בלמידה של כלים מגוונים, עם מורים שיש בהם חכמה ועומק שאני בחרתי. מורים שחלקם במוסדות לימוד כמו רידמן וחלקם באופן פרטי. בחרתי תמיד לפי המורה והחיבור שלי לתפיסה שלה והתחושה שממנה אני יכולה ללמוד. כי פעמים רבות שהמורה הוא יותר הסיפור מהשיטה או התורה עצמה.

מהדרך הזו למדתי דבר חשוב נוסף והוא – איך להקשיב לרצון שלי.

למדתי מהקונפליקט שבתוכי – בין הנוחות החברתית שבתארים ובין החשק שלי ללמוד בדרך שלי. מתוך התנגשות זו למדתי איך ללכת אחרי הרצון שלי, איך לבחור שוב ושוב לפי צו ליבי. והדבר הזה הוא אחד מחוויות החיים המאפשרות לי לתמוך באחרים במציאת הרצון שלהם.

אני גאה להגיד שהתרגילים במחברת האיתותים, או האופן בו אני מטפלת – לא מגיעים מתפיסה ואסכולת מסוימת וגם לא מ"שיטת ורד". התרגילים, המידע, התפיסה שלי היא מה שלמדתי בדרך שלי, ממוריי ומטפליי, מספרים, מתהליכי האישי, ומתוך עבודתי בקליניקה בליווי אנשים יקרים בהקשבה לגופם. האופן בו אני מטפלת הוא אוסף של החיים שלי, שתמיד משתנים ומתפתחים גם הם.

שיהיה לנו שבוע מלא בהקשבה ללב שלנו

הפוסט מסע הלימודים והתארים שלי – מסע בהקשבה לעצמי הופיע לראשונה ב-ורד רוטנברג.

המרחב הטיפולי הוא מרחב בו אני מתרגלת רכות.

בעולם של מטלות ומשימות, במפגש הטיפולי אני מתרגלת לשמוט, לרכך, להאמין ולהיות נוכחת.

כשאני פוגשת את הקולות המאשימים, הנוקשים והדורשים, שם אני פותחת להם מרחב, נותנת להם לנשום. מביאה אפשרות אחרת, עיניים רכות, לב רך.

שם אני מתרגל בתוכי רכות ומאפשרת לאדם שמולי להעתיק למרחב שלו את האנרגיה הזו.

כשאני נוגעת בגוף, בכפות הרגליים, אני מתרגלת כוונה של אהבה ללא תנאי, של מותר, של אפשר לנשום.

הריפוי מתרחש לכל הכיוונים, גם אני יוצאת רכה יותר, מאפשרת יותר, נושמת יותר בתוכי.

והרכות הזו, איזו קוסמת היא. כמה תנועה היא מאפשרת, זרימה של ריפוי, הרפיה ונשימה.

מאפשרת מרחב לשמוט ולהביא את האור שלנו ללא מאמץ,

בנינוחות זוהרת.  

——————

That I would be Good

–

מוקדש לכל מי שצריך.ה היום לשמוע

מילים אוהבות שכאלו

"שאהיה טובה אפילו אם לא עשיתי דבר

שאהיה טובה אפילו אם בזו לי

שאהיה טובה גם אם נשארתי בבית חולה

שאהיה טובה אפילו אם עליתי עשר קילו

שאהיה בסדר אפילו אם פשטתי את הרגל

שאהיה טובה גם אם נשר שערי ונעורי

שאהיה נהדרת גם אם כבר לא הייתי מלכה

שאהיה אדירה גם אם לא הייתי יודעת כל

שאהיה נאהבת אפילו כשאני מאלחשת את עצמי

שאהיה טובה אפילו כשאני מוצפת

שאהיה נאהבת אפילו כשרתחתי

שאהיה טובה אפילו אם הייתי תלותית

שאהיה טובה אפילו איבדתי את שפיותי

שאהיה טובה איתך ובלעדיך"

אלאניס מוריסט

תרגום חופשי שלי

Dedicated to all that need to hear these words today

"That I would be good even if I did nothing

That I would be good even if I got the thumbs down

That I would be good if I got and stayed sick

That I would be good even if I gained ten pounds

That I would be fine even if I went bankrupt

That I would be good if I lost my hair and my youth

That I would be great if I was no longer queen

That I would be grand if I was not all knowing

That I would be loved even when I numb myself

That I would be good even when I am overwhelmed

That I would be loved even when I was fuming

That I would be good even if I was clingy

That I would be good even if I lost sanity

That I would be good

Whether with or without you"

Alanis Morissette

————————

"Vulnerability Is The Best Measure Of Courage"

Dr. Brene Brown

מסתכלת עליך, על גברת האומץ, כמה משמעויות, סיפורים ורגשות טמונים בך.

האומץ, תמיד חשבתי אותך כחד, קופץ קדימה אל המטרה,

אל הלא נודע, עושה צעד מהיר לכיוון הנכון.

ופתאום, מטופלת יקרה, האירה לי אור.

ראיתי דרכה כמה עגולה היא גברת אומץ, כמה רכה ותנועתית היא.

היכולת המופלאה להרחיב מבט לכמה כיוונים, 360 מעלות,

היכולת להעיז ללכת בדרך חדשה, לבדוק מסלול אחר מהמוכר לה.

להעז להיות שברירית, חשופה,

לא לדעת, לטעות,

להיות גם וגם.

לאפשר לעצמה להשתנות.

כמה אומץ יש בעגוליות הזו

שבוע מלא באומץ שכזה

—————-

ובלב – בקשה לשמוט.

שעם האביב תצמח גם אפשרות חדשה, לשמוט מהאחיזה בענף.

להתמסר בביטחון לזרימת הנהר.

לסמוך שישא אל עבר פריחה חדשה.

לבוא ביד פתוחה, בה השפע זורם ממנה ואליה בקלילות ופשטות. 

הפוסט רכות הופיע לראשונה ב-ורד רוטנברג.

כל אחד ואחת מאיתנו הוא נפש מיוחדת שמאירה במרחב. כשאני מלווה נער או נערה, שם יש לי הזדמנות לתת במה לנפש הזו שגדלה בקצב שיא, להאיר פנס של אור ואהבה על הייחודיות האנושית שמתפרצת וגדלה ממש ברגע זה.

גם בגישות הטיפוליות מדברים על כך – כמטפלים אנחנו נמשכים לטפל באנשים שהמפגש איתם מאפשר לנו ריפוי אישי ברמה מסוימת.

זה יכול להיות ברמות שונות – אם בהתמודדות הרגשית שהם עוברים, בסיטואצית החיים, בשכבת הגיל, בדפוס שהם נמצאים בו.

כשאני מלווה מתבגרים ברור לי שמתחולל גם עבורי ריפוי. כפי שכבר סיפרתי כאן בעבר, גיל ההתבגרות היתה תקופה לא פשוטה עבורי. בחוויה שלי עם עצמי, בדימוי העצמי שלי ובחוויה החברתית שלי. שם הייתי זקוקה לדמות כזו, שתאיר עם פנס ותראה את האורות הזוהרים שלי.

כשאני תומכת בקו הייחודי של נערה ורואה את האורות הזוהרים שלה, אני נותנת עוד קצת ריפוי למתבגרת הזו בתוכי. כשהנערה שאני מלווה אומרת לי שהיא מרגישה טוב עם איך שהיא נראית, משהו בתוכי מתרפא. כשהנער שאני מלווה מאפשר לעצמו לחוש עצב עמוק, להביע את רגשותיו, כשהוא חש שמותר לו להיות על כל צבעיו, ללכת אחרי החלום שלו, שם בדיוק משהו בתוכי מזדקף, נושם ונפתח.

הרגשות המתפרצים, המקשים והלא פשוטים, הם גם היופי שאני אוהבת במיוחד. הם אלו שמאפשרים ידע עמוק ועצמתי לגבי עצמנו. כשאני שואלת נערה בת 14 איפה היא מרגישה את הרגש בגוף, תשובה עולה במהירות מפתיעה, כמעט באופן תמידי.״ כן, הכעס יושב בדיוק כאן בידיים״. או ״העצב זה בירכיים״. ״ההתרגשות הזו היא במעלה הבטן ואל הלחיים״. לאורך שנותי כמטפלת ליוויתי גילאים רבים, רמות החיבור בין הרגש לגוף אצל נערים ונערות גבוה באופן בולט, היכולת שלהם למלל ולהתבונן על החוויה מרשימה אותי בכל פעם מחשש. החיבור שלהם מדגיש עבורי כמה הידע הזה קיים בבסיס כולנו.

בגיל ההתבגרות יש עוצמה מיוחדת. עוצמה של זהות חדשה מתגבשת ומאירה. כמו אבן נוצצת שיוצאת בפעם הראשונה אל העולם. פתאום האור זורח על הקווים הייחודיים שלה, הצבעים הזוהרים שלה. והיא, האבן הזו, מגלה גם על עצמה את כל הצבעים והעיקולים והנקודות המיוחדות.

זכות עבורי להיות תומכת ומלווה בגילוי הזה, האישי והייחודי של כל אחד ואחת. זכות להאיר אור ואהבה על הזהות והיופי הייחודיים של כל נער ונערה.

————

התבקשתי להעביר מחר סדנת רפלקסולוגיה לילדים והורים בסניף קופת החולים בו אני מטפלת. פעם ראשונה שאני נגשת להעביר סדנה שכזו ואני קצת מתרגשת.

בחודשים האחרונים הגיעו אלי לטיפול לא מעט ילדים, אם אלו ילדים עם הוריהם או מתבגרים. המפגש עם ילד או נערה בחדר הטיפולים הוא חוויה מיוחדת.

יש במפגש הזה איזו נוכחות אחרת, משהו ישיר שמביא את הדברים כמו שהם, עם קצת פחות מסכות ושיריונים שהמבוגרים שבינינו כבר אספנו בדרך. יש שם גם קלילות וצחוק, חלומות, דינמיות ותנועה.

פעמים שאני שואלת – "איפה הרגש הזה נמצא בגוף?" והתשובה קלה וישירה בהרבה ממבוגרים רבים שאני פוגשת. הדימויים נגישים, הרגש חזק והחוויה הגופנית ברורה ונוכחת.

אני יוצאת מטיפולים שכאלו מלאה בהשראה ופליאה, מודה על האפשרות לעזור וללוות ילדים בהתחלת המסע בעולם הזה.

החיבורים הישירים בין גוף-רגש-מחשבה הנגלים מול עיני אצל ילדים גורמים לי להאמין בכל פעם עוד קצת בכח הריפוי שיש בטיפול ההוליסטי.

לוקחת נשימה לפני שבוע עמוס וגדוש.

שולחת גם לכם 3>

הפוסט מפגש טיפולי עם נערות ונערים הופיע לראשונה ב-ורד רוטנברג.

בחברה המערבית, להיות אדם ביקורתי היה ועודנו דבר ״נחשב".

אולי חלקכם תרימו גבה ותגידו – מה? זה ממש לא נכון!

אז קחו שניה עם הביקורת והקשיבו רגע.

התרבות שלנו היא תרבות הרואה בערכים של הצלחה והתקדמות דבר ראשון במעלה. הדרך להתקדמות היא לרוב על ידי מציאת הבעיות, הבאת פתרון והתקדמות הלאה.

מחשבה שהיא ביקורתית לרוב נחשבת יותר חכמה ממחשבה מפרגנת. מחשבה פסימית יותר נבונה ממחשבה אופטימית – הנחשבת תמימה. כמובן שזה לא תמיד, ופחות בחוגים ה"רכים" שבינינו, אך בדרך כלל – הבחור ה״ריאלי״, זה ששולל, מצמצם האפשרויות ורואה השחורות ייחשב יותר חכם מההוא עם הטון הרך, העגול, חולם החלומות, זה שתמיד מוצא משהו טוב להגיד.

בקליניקה אני פוגשת אנשים רבים שקולות הביקורת העצמית בראשם חזקים. כשהם מופיעים לצד קול מפרגן, קולות הביקורת נחשבים לרוב ליותר חכמים או יודעים. הקולות הספקניים, אלו שמוצאים פגם בכל דבר, מקבלים איזה תוקף גדול יותר.

עין ביקורתית שראתה את הטעות נחשבת *יותר חכמה* מעין שראתה את העוצמה. כי הרי אנו צריכים להתקדם, להשתפר. איך נעשה זאת עם לא נראה איפה הטעות?

דווקא מתוך הלמידה האישית שלי וההתמודדות עם קולות לא פשוטים של ביקורת בתוכי, למדתי להיות מאמינה גדולה בקולות מפרגנים.

בעין המפרגנת טמון הזרע להצלחה וההתקדמות הנחשקת. בה יש חכמה ועוצמה לגדול.

כשאני באה להקשיב ליצירה מוסיקלית, לקרוא פוסט שכתבתי לפני הפרסום, להתבונן על מפגש טיפולי שהיה, אני יכולה לראות את הדברים שצריכים שיפור. ואלו חשובים כמובן.

אך אם אני רוצה לצמוח אני חייבת לראות את הדברים שאני רוצה לשמר. את הדברים שאני אומרת – כן. הינה, זה זה. זה הדבר שאני אוהבת. לשים לב איזה רעיון אהבתי במיוחד בכתיבה שלי ולחזק אותו. לראות איזה תדר הבאתי למרחב ולהגביר אותו. ואם לא אהבתי משהו אז מה *כן* הייתי שמה שם במקום?

עין אוהבת זה סיפור של יעילות בסך הכל. פרגון לאורך זמן יוצר תנועה, ביקורתיות לאורך זמן מפסיקה תנועה. מעבר לכך שביקורתיות מתמדת היא דבר מכביד ומייאש, עין ביקורתית אומרת – את זה לא. ועל כן היא גם מדכאת גדילה ותנועה.

כשאני מתבוננת עם העין המפרגנת שלי אני יוצרת תנועה. בעין שרואה ״מה כן״ אני יכולה לחזק את הקו שהוא שלי.

כשאנו רוצים להתקדם בשביל שלנו אנו צריכים להבין אילו צבעים השביל הייחודי שלנו נושא בתוכו, איך הוא נראה, נשמע, איזה רעיונות ומחשבות יש בו, איזו תנועה ופעולה אנו רוצים שתהיה בו.

עין שרואה את הכן מאפשרת לי לגדול.

שימו לב מתי הראש שלכם הולך למחשבה ביקורתית, החוצה ופנימה. שימו לב מתי הוא פונה למחשבה מפרגנת, פנימה והחוצה.

ננסה לתרגל עין אוהבת, לראות ולדבר קודם כל את מה שמצא חן בעינינו. להיות רכים ומפרגנים אל עצמנו, גם כשאנו ביקורתיים. זה אימון, כמו כל שריר חדש. ללמוד לראות את הטוב, בשביל שלנו ושל אחרים, ולהגדיל אותו יום יום.

זה לא תמים או קיטשי, זה בסך הכל מאוד יעיל להתפתחות

מאחלת לכולנו שבוע מלא בעיניים מפרגנות

הפוסט עין מפרגנת היא יעילה להתפתחות הופיע לראשונה ב-ורד רוטנברג.