כישלון וסליחה
כמה דובר על כישלון ועל הפחד הגדול ממנו.
לפני כמה ימים חליתי בפתאומיות. לא בדיוק בפתאומיות, שכן הרגשתי כבר כמה ימים שהגוף מבקש מנוחה ו"אין לי זמן" לתת לו. הוא תפקד אז משכתי, היה איתות קטן של חולשה, בחילה אבל המשכתי "עוד קצת".
והנה חזרתי הביתה וקפץ החום. ברגע של מנוחה הגוף אמר די ודרש שאפסיק. אז הפסקתי, ולא סתם, נאלצתי לבטל את הטיפולים ליומיים הבאים. ועם הביטולים אט אט ירד החום ואט אט הגוף התחזק. ועם הביטולים הגיעה תחושת הכישלון.
כישלון על כך שאכזבתי את מטופלי, שלא עשיתי את תפקידי של להיות שם בשבילם, שלא הקשבתי לגופי כשאותת איתותים קטנים.
הפחד מכישלון מופיע המון אצל א.נשים בקליניקה. הפחד מלהיכשל, מלאכזב את הבוס, מלאכזב את ההורים, לאכזב את עצמי, לגלות שאני לא כל יכול, להרגיש שאני לא טובה, לא מוצלחת.
אני יודעת מניסיון העבר שיש גם משהו מאוד משחרר בכישלון. לרוב לא ברגע הראשון של הבכי או הכעס. אבל אחרי שקצת מים זורמים בנהר, יש משהו משחרר בכישלון הזה, פתאום אין איזה ריבוע מצומק שצריכים לחיות בתוכו. אפשר לנוע קצת יותר, לנסות קצת יותר, לחיות קצת יותר.
וגם מגלים שהדברים לא כה נוראיים כמו שחשבנו. פעמים רבות דמיון הכישלון גדול בהרבה מהמציאות שלו. נכשלנו וכך דלת נפתחה, נכשלנו ומשהו חדש צומח על עפר השרפה.
נכשלתי והנה אני אנושית. הו, אפשר לנשום קצת בתוך האנושיות הזו, זו שאין לה כנפיים של מלאך והילה מוארת מעל ראשה. משהו רך יותר שם, אנושי יותר. במקום הזה אפשר לסלוח לעצמנו. להיות בחמלה לעצמנו.
והסליחה הזו לעצמי לא משפיעה רק עלי. התנועה זו יוצרת עוד ועוד אדוות של סליחה, מגדילה עוד את יכולת הסליחה של מי שסביבי. עוד ועוד אדוות שמרבות את כוח הסליחה והרכות בעולם.
מאחלת לנו, בימי סליחה אלו, להרבות את היכולת שלנו להיכשל.
להיכשל ולסלוח, להיכשל ולסלוח, להיכשל ולסלוח.
