דמיון אינטראקטיבי

דמיון אינטראקטיבי – הסבר קצר –

דמיון אינטראקטיבי היא שיטת טיפול המתמקדת בקבלת תשובות ומידע מתוך תת-המודע של האדם. תפיסה זו רואה בתת המודע של האדם אוצר – ממנו נובעים התשובות, העוצמות והידיעה הפנימית שיש לכל אחד ואחת. בדמיון אינטראקטיבי הדגש הוא על החוויה והמידע שעולה מתוך המטופל. ההנחיה של המטפל מתמקדת על אחזקת מרחב ושאילת שאלות מדויקות המאפשרות לתשובות לעלות מתוך דמיונו של המטופל. 

ניתן להשתמש בשיטה זו כדי לקבל בהירות על מצב רגשי או גופני.

אני כותבת על דמיון אינטראקטיבי –

דצמבר 2019

הקשבה פנימה היא פוקוס מרכזי שלי במרחב הטיפולים (ובחיים ). הקשבה לקול הפנימי, הקשבה לקול הגוף – אותו סיפור דרך עדשה אחרת.

אחת הדלתות המרכזיות להקשבה פנימית היא דלת הדמיון.

״אבל אני לא יודעת לדמיין!״

כל כך הרבה אנשים אמרו את המשפט הזה רגע לפני שעלה להם דימוי של דג או ניצוצות או צבע צהוב.

עבורי תמיד ידעתי שזה אחד הכלים החזקים שלי. הייתי ילדה חולמת חלומות בלילות ובערות, מדמיינת מרחבים ותנועות. הדמיון עבורי תמיד היה פשוט וקל. בהתחלה חשבתי שהם צודקים כל ה״לא מדמיינים״, שאולי עבורי זה קל אבל שזה לא משהו שכולם יכולים לעשות.

עם הזמן גיליתי שכולם כולם יכולים לדמיין, השאלה היא רק – מה היא דלת הכניסה שלך לעולם הדמיון? איזו שאלה את.ה צריכ.ה כדי לראות ולשמוע?

דרך הדמיון אני פותחת מרחב לאדם שמגיע להקשיב לעצמו. בשכיבה או בישיבה נסב את תשומת הלב למקום בגוף המבקש. אולי זה מקום כואב, אולי יש בו חרדה, אולי יש בו כמיהה או התרגשות. נתבונן על המקום ונראה אילו דימויים עולים ממנו. פעמים שיש צורה או צבע שעולה. פעמים אחרות ממש סיפור, הבטן מבקשת ממני כך וכך. האגן אומר כך והראש אחרת. הגוף אומר – באנרגיה כזו הוא יוכל להרפא, לצמוח, להרפות.

אני שואלת

והתשובה עולה מתוך האדם המתבונן.

אני מרחיקה את המחשבה שלי – לא מנחשת, לא יודעת דבר.

מרחק מנטלי. ורק אז שואלת.

שאילת שאלות היא אמנות, בתוכה המפתח לתשובות שיש בהן ידיעה. למדתי לדייק את השאלות למי שעומד מולי, לשאול בשפה של מי שנמצא. וכך לכל אדם יכולה לעלות תשובה מתוך עצמו לגבי עצמו, על כל שאלה שיש לו.

הסיבה לפתוח מרחב בו אדם שומע מתוך עצמו היא קודם כל כדי להחזיר את העוצמה לעצמנו. שנית, מהמרחב הזה מגיע המידע המדויק ביותר. הוא מאפשר לנו לדעת לאיזה כיוון ללכת. מאפשר לנו לשמוע מה יעזור לנו להרגיש יותר טוב.הראש שלנו הוא יצור מלא במידע סותר, מילים וקולות לרוב. כשאנו נכנסים למרחב של הקשבה לגוף מתקבל מידע שיש בו חוויה של ידיעה. הספק נח לרגע. תחושה של כן. זה זה. זו התשובה. זה מה שאני זקוקה לו עכשיו.

וזה קל. כן קל. גם לספקנים פה שקוראים קל לא רק למי שהתנסה. קל גם למי שאף פעם לא נתקל בסיפור הזה של להקשיב פנימה או להקשיב לגוף. כל החכמה היא להיות פתוחים ומאפשרים לשמוע.

ואני רואה כשאנשים עושים שינוי מתוך ההקשבה פנימה הדברים משתנים. משתנים ממש, שינוי פיזי. לא לרגע ואז חוזר, משתנים מתוך השורש . הבטן כבר לא כואבת, המגרנות של ראשון בבוקר כבר לא מגיעות, ברור מה הרצון שלי עכשיו בחיי, הרוגע חזר וכבר כמה חודשים שלא היה התקף חרדה.

והתשובות באות מתוכנו. לא ממני המטפלת. מתוך המטופל עצמו.

הסיפור הוא רק לפתוח מרחב להקשבה.

לשאול את השאלות המדויקות.

לבוא עם עין אוהבת ומקבלת

לכל תשובה שתעלה מתוכנו.

———-

איך הדמיון שלך נראה?

אם יכולתם לדמיין את הדמיון שלכם, איך הוא היה נראה?

קחו רגע ושימו לב, האם משהו עולה בדמיונכם.

.

.

.

רגע רגע, אל תרוצו קדימה, עצמו עיניים ותנו לשאלה להדהד במרחב.

איך הדמיון שלי נראה?

.

.

.

.

.

בספר של עמוס צור ׳להיות פרפר – כוחו המרפא של הדמיון׳ הוא מספר על הפעם הראשונה שהתבקש לדמיין את הדמיון שלו – ״רציתי מאוד לפגוש אותו (את הדמיון) וגם פחדתי. פחדתי שלא אצליח. פחדתי שאם אפגוש אותו, לא אדע מה לעשות בו. פחדתי מאוד…. עצמתי עיניים ושאלתי את עצמי: איך הדמיון שלי נראה? ראיתי רק שחור…בעוד כמה דקות העיניים יתרגלו לחושך ואוכל לראות מסביב. עדיין ראיתי רק שחור. היתה לי תחושה שמשהו עף שם מעלי, ושמעתי רחש. שאלתי את עצמי, איזה מן רחש זה? ועניתי שזה כמו רחש של כנפיים. הסתכלתי לכיוון הרחש. משהו ניצנץ שם. כמו גחליליות. כאשר העיניים התרגלו לחשכה ראיתי שם משהו דומה לפרפר… זה היה פרפר גדול ושחור ועל כנפיו היו מעגלי זהב…״

בפעם הראשונה שהתבקשתי לדמיין את הדמיון שלי ראיתי אותו כדמות כחולה משתעשעת, היא היתה קופצנית וארוכה, גמישה וקצת קונדסית. התמונה הזו הביאה איתה ידיעה חדשה לגבי האופן בו אני תופסת את הדמיון שלי, חיבור וקרבה חדשים אליו ואל עצמי.

עולם הדמיון יכול להיות שובב ופרוע, מסתורי וקסום. עולם שנמצא על גבול החלום, בו יש חופש תנועה ופעולה בטוח לחלוטין. עם זאת, אצל רבים מאיתנו יכול להיות פחד גדול לגשת לעולם זה.

צור ממשיך וכותב:

״שנים רבות לא העזתי לפגוש אותו (את הדמיון). פיתחתי טכניקות של הכחשה, של התעלמות, של ניתוק. הגדרתי את עצמי כאדם חושב והגיוני, בעל כללים ומסגרות ברורים; למדתי לאסוף נתונים, ידעתי להסיק מסקנות. דבר נבע מתוך דבר ותמיד היה סדר בדברים.

חשבתי שאני יודע, ולא ידעתי שאיני יודע.

כשנפגשתי לראשונה הם טכניקות וכלים של דמיון, מיקמתי את עצמי במקום של כבוד ברשימת סרבני הדמיון. רשימה שכלולים בה כל אלה שמסיבה זו או אחרת אינם מצליחים, אינם רוצים, אינם יכולים או אינם יודעים לפגוש את הדמיון. אמרתי שאין לי דמיון, והאמנתי בכך. לא הייתי מבין על מה הוא מדבר. אולי הייתי נזכר באוסף הפרפרים שהיה לי פעם. גם זה רק אולי.

עכשיו אני רואה את הפרפר."

גם אחרי שש שנים כמטפלת אני מופתעת בכל פעם מחדש ביכולת של כלי הדמיון להביא לריפוי ובהירות בקלות, גם לסקפטים ול'לא מדמיינים' הגדולים ביותר. דרך הדמיון אפשר לגשת לכאב מדלת חדשה, לתת לו צבע וצורה, לשמוע מה הוא מבקש. דרך כלי הדמיון התלבטות ישנה מקבלת פתאום תמונה בהירה -"הינה, כך נראה השביל שלי". כאב שמציק כבר המון זמן, קושי שמלווה וכבר ניסינו בכל דרך לפתור אותו, פעמים רבות שדרך הדמיון אפשר לשאול שאלות ולנוע למקום חדש בקלות מפתיעה.

בשבילי עולם הדמיון תמיד היה חבר קרוב, מקום בו הייתי מפליגה כשאני בודדה, מקום בו לא הייתי צריכה לפחד להביא את כל כולי השובב והפרוע. מאז שאני מלווה אנשים למדתי שעולם הדמיון הוא גם מקום בו אני יכולה לקבל תשובות כשיש ערפל ובלבול, מקום להכרות עמוקה על עצמי, מקום בו אני יכולה ליצור תנועה וריפוי בחיי בפשטות. זרע נשתל באדמת הדמיון ופירותיו צומחים בחיינו הממשיים.

מאחלת לכולנו סוף שבוע מכורבל וחמים, מלא במסעות מופלאים בדמיון