מי אני שאתן עצות? או The road less traveled
פעמים רבות שהייתי רוצה שיהיה לי תואר שני קליני, ככה בעיני אנשים מסוימים יהיה לי "say" בעולם. לפעמים אני גם רוצה ללכת ללמוד פסיכותרפיה כדי שיהיה לי את הטייטל, הכותרת שאומרת ״הינה אחת שמבינה. שיודעת לטפל, ללוות אנשים בדרך, שמכירה את התיאוריות".
גדלתי בחברה שעולם הגוף נפש היה פחות בפרונט שלה. לעשות תואר באוניברסיטה רגילה ולקבל ציון גבוה היה הדבר הנחשב. רוב החברים שלי מבית הספר בחרו בנתיב העורכי דין ורופאים, הייטק, קריירה צבאית.
התפיסה הזו, בה צריך שתהיה לי השכלה מוגדרת מסוימת במוסדות לימוד מסוימים עדיין טמונה בי ועדיין משפיעה על הביטחון שלי. ועם זאת הרצון שלי ללכת ללמוד מה שאני מרגישה שבאמת יעשיר אותי היא זו שאני רואה – תמיד בסוף מנצחת.
ב 2009 נרשמתי ללימודי עבודה סוציאלית בבאר שבע וביטלתי חודשיים לפני התחלת הלימודים. ביטלתי, כי רציתי קודם כל ללמוד בשביל הכייף אנתרופולוגיה ומדעי המדינה, שריתקו אותי, לפני שאכנס לעולם הטיפול שהרגשתי שהוא ה – נתיב שלי. אחרי שנה של לימודים בה הרגשתי שיש אווירת ״באים ללמוד כדי להוציא תואר״ עזבתי את ב"ש ועברתי ללמוד באוניברסטיה הפתוחה, שם יכולתי באמת ללמוד בשביל ללמוד. וכן גם בשביל התואר. שם יכולתי להרגיש שאני באמת מעמיקה בקצב שלי בבית, עם מורים איכותיים שאני בוחרת. סיימתי תואר ראשון בהצטיינות (הינה רואים, עוד חשוב לי לציין את זה ), אבל שם בפתוחה, בעיקר למדתי כמה אני טובה במשמעת עצמית שמגיעה מתוך חשק ורצון ולא מתוך חובה והלקאה עצמית. בניתי את התואר כך שיהיה מלא פסיכולוגיות כדי שאוכל להתקבל לתואר שני בטיפול באמנות. אבל עד שסיימתי את התואר, כבר הייתי עמוק בתוך עולם הגוף נפש. רפלקסולוגית פעילה, בדרך ללימודי פרחי באך. ושוב, הלכתי עם הלב שלי שהנחה אותי ללכת בדרך שהיא גוף – אלטרנטיבי.
ואני מתבוננת, והאמת די גאה בעצמי על הנתיב שבחרתי בו, שהוא הרבה פעמים עדיין לא פשוט. כי הוא לא מוגדר בריבוע אחד קל לעיכול. כי הוא דורש ממני להגדיר את עצמי ששואלים אותי "איזה סוג מטפלת את?", כי הוא עדיין מציף בי חוסר ביטחון מול ה'ורד הפנימית' שתואר שני (ואולי רק דוקטורט?) נותן לה מנוחה.
אבל הנתיב הזה – הוא הנתיב המעמיק והמחובר ביותר לעצמי. הוא נתיב שמלא בלמידה של כלים מגוונים, עם מורים שיש בהם חכמה ועומק שאני בחרתי. מורים שחלקם במוסדות לימוד כמו רידמן וחלקם באופן פרטי. בחרתי תמיד לפי המורה והחיבור שלי לתפיסה שלה והתחושה שממנה אני יכולה ללמוד. כי פעמים רבות שהמורה הוא יותר הסיפור מהשיטה או התורה עצמה.
מהדרך הזו למדתי דבר חשוב נוסף והוא – איך להקשיב לרצון שלי.
למדתי מהקונפליקט שבתוכי – בין הנוחות החברתית שבתארים ובין החשק שלי ללמוד בדרך שלי. מתוך התנגשות זו למדתי איך ללכת אחרי הרצון שלי, איך לבחור שוב ושוב לפי צו ליבי. והדבר הזה הוא אחד מחוויות החיים המאפשרות לי לתמוך באחרים במציאת הרצון שלהם.
אני גאה להגיד שהתרגילים במחברת האיתותים, או האופן בו אני מטפלת – לא מגיעים מתפיסה ואסכולת מסוימת וגם לא מ"שיטת ורד". התרגילים, המידע, התפיסה שלי היא מה שלמדתי בדרך שלי, ממוריי ומטפליי, מספרים, מתהליכי האישי, ומתוך עבודתי בקליניקה בליווי אנשים יקרים בהקשבה לגופם. האופן בו אני מטפלת הוא אוסף של החיים שלי, שתמיד משתנים ומתפתחים גם הם.
שיהיה לנו שבוע מלא בהקשבה ללב שלנו
