המרחב הטיפולי הוא מרחב בו אני מתרגלת רכות.

בעולם של מטלות ומשימות, במפגש הטיפולי אני מתרגלת לשמוט, לרכך, להאמין ולהיות נוכחת.

כשאני פוגשת את הקולות המאשימים, הנוקשים והדורשים, שם אני פותחת להם מרחב, נותנת להם לנשום. מביאה אפשרות אחרת, עיניים רכות, לב רך.

שם אני מתרגל בתוכי רכות ומאפשרת לאדם שמולי להעתיק למרחב שלו את האנרגיה הזו.

כשאני נוגעת בגוף, בכפות הרגליים, אני מתרגלת כוונה של אהבה ללא תנאי, של מותר, של אפשר לנשום.

הריפוי מתרחש לכל הכיוונים, גם אני יוצאת רכה יותר, מאפשרת יותר, נושמת יותר בתוכי.

והרכות הזו, איזו קוסמת היא. כמה תנועה היא מאפשרת, זרימה של ריפוי, הרפיה ונשימה.

מאפשרת מרחב לשמוט ולהביא את האור שלנו ללא מאמץ,

בנינוחות זוהרת.  

——————

That I would be Good

–

מוקדש לכל מי שצריך.ה היום לשמוע

מילים אוהבות שכאלו

"שאהיה טובה אפילו אם לא עשיתי דבר

שאהיה טובה אפילו אם בזו לי

שאהיה טובה גם אם נשארתי בבית חולה

שאהיה טובה אפילו אם עליתי עשר קילו

שאהיה בסדר אפילו אם פשטתי את הרגל

שאהיה טובה גם אם נשר שערי ונעורי

שאהיה נהדרת גם אם כבר לא הייתי מלכה

שאהיה אדירה גם אם לא הייתי יודעת כל

שאהיה נאהבת אפילו כשאני מאלחשת את עצמי

שאהיה טובה אפילו כשאני מוצפת

שאהיה נאהבת אפילו כשרתחתי

שאהיה טובה אפילו אם הייתי תלותית

שאהיה טובה אפילו איבדתי את שפיותי

שאהיה טובה איתך ובלעדיך"

אלאניס מוריסט

תרגום חופשי שלי

Dedicated to all that need to hear these words today

"That I would be good even if I did nothing

That I would be good even if I got the thumbs down

That I would be good if I got and stayed sick

That I would be good even if I gained ten pounds

That I would be fine even if I went bankrupt

That I would be good if I lost my hair and my youth

That I would be great if I was no longer queen

That I would be grand if I was not all knowing

That I would be loved even when I numb myself

That I would be good even when I am overwhelmed

That I would be loved even when I was fuming

That I would be good even if I was clingy

That I would be good even if I lost sanity

That I would be good

Whether with or without you"

Alanis Morissette

————————

"Vulnerability Is The Best Measure Of Courage"

Dr. Brene Brown

מסתכלת עליך, על גברת האומץ, כמה משמעויות, סיפורים ורגשות טמונים בך.

האומץ, תמיד חשבתי אותך כחד, קופץ קדימה אל המטרה,

אל הלא נודע, עושה צעד מהיר לכיוון הנכון.

ופתאום, מטופלת יקרה, האירה לי אור.

ראיתי דרכה כמה עגולה היא גברת אומץ, כמה רכה ותנועתית היא.

היכולת המופלאה להרחיב מבט לכמה כיוונים, 360 מעלות,

היכולת להעיז ללכת בדרך חדשה, לבדוק מסלול אחר מהמוכר לה.

להעז להיות שברירית, חשופה,

לא לדעת, לטעות,

להיות גם וגם.

לאפשר לעצמה להשתנות.

כמה אומץ יש בעגוליות הזו

שבוע מלא באומץ שכזה

—————-

ובלב – בקשה לשמוט.

שעם האביב תצמח גם אפשרות חדשה, לשמוט מהאחיזה בענף.

להתמסר בביטחון לזרימת הנהר.

לסמוך שישא אל עבר פריחה חדשה.

לבוא ביד פתוחה, בה השפע זורם ממנה ואליה בקלילות ופשטות. 

הפוסט רכות הופיע לראשונה ב-ורד רוטנברג.

כל אחד ואחת מאיתנו הוא נפש מיוחדת שמאירה במרחב. כשאני מלווה נער או נערה, שם יש לי הזדמנות לתת במה לנפש הזו שגדלה בקצב שיא, להאיר פנס של אור ואהבה על הייחודיות האנושית שמתפרצת וגדלה ממש ברגע זה.

גם בגישות הטיפוליות מדברים על כך – כמטפלים אנחנו נמשכים לטפל באנשים שהמפגש איתם מאפשר לנו ריפוי אישי ברמה מסוימת.

זה יכול להיות ברמות שונות – אם בהתמודדות הרגשית שהם עוברים, בסיטואצית החיים, בשכבת הגיל, בדפוס שהם נמצאים בו.

כשאני מלווה מתבגרים ברור לי שמתחולל גם עבורי ריפוי. כפי שכבר סיפרתי כאן בעבר, גיל ההתבגרות היתה תקופה לא פשוטה עבורי. בחוויה שלי עם עצמי, בדימוי העצמי שלי ובחוויה החברתית שלי. שם הייתי זקוקה לדמות כזו, שתאיר עם פנס ותראה את האורות הזוהרים שלי.

כשאני תומכת בקו הייחודי של נערה ורואה את האורות הזוהרים שלה, אני נותנת עוד קצת ריפוי למתבגרת הזו בתוכי. כשהנערה שאני מלווה אומרת לי שהיא מרגישה טוב עם איך שהיא נראית, משהו בתוכי מתרפא. כשהנער שאני מלווה מאפשר לעצמו לחוש עצב עמוק, להביע את רגשותיו, כשהוא חש שמותר לו להיות על כל צבעיו, ללכת אחרי החלום שלו, שם בדיוק משהו בתוכי מזדקף, נושם ונפתח.

הרגשות המתפרצים, המקשים והלא פשוטים, הם גם היופי שאני אוהבת במיוחד. הם אלו שמאפשרים ידע עמוק ועצמתי לגבי עצמנו. כשאני שואלת נערה בת 14 איפה היא מרגישה את הרגש בגוף, תשובה עולה במהירות מפתיעה, כמעט באופן תמידי.״ כן, הכעס יושב בדיוק כאן בידיים״. או ״העצב זה בירכיים״. ״ההתרגשות הזו היא במעלה הבטן ואל הלחיים״. לאורך שנותי כמטפלת ליוויתי גילאים רבים, רמות החיבור בין הרגש לגוף אצל נערים ונערות גבוה באופן בולט, היכולת שלהם למלל ולהתבונן על החוויה מרשימה אותי בכל פעם מחשש. החיבור שלהם מדגיש עבורי כמה הידע הזה קיים בבסיס כולנו.

בגיל ההתבגרות יש עוצמה מיוחדת. עוצמה של זהות חדשה מתגבשת ומאירה. כמו אבן נוצצת שיוצאת בפעם הראשונה אל העולם. פתאום האור זורח על הקווים הייחודיים שלה, הצבעים הזוהרים שלה. והיא, האבן הזו, מגלה גם על עצמה את כל הצבעים והעיקולים והנקודות המיוחדות.

זכות עבורי להיות תומכת ומלווה בגילוי הזה, האישי והייחודי של כל אחד ואחת. זכות להאיר אור ואהבה על הזהות והיופי הייחודיים של כל נער ונערה.

————

התבקשתי להעביר מחר סדנת רפלקסולוגיה לילדים והורים בסניף קופת החולים בו אני מטפלת. פעם ראשונה שאני נגשת להעביר סדנה שכזו ואני קצת מתרגשת.

בחודשים האחרונים הגיעו אלי לטיפול לא מעט ילדים, אם אלו ילדים עם הוריהם או מתבגרים. המפגש עם ילד או נערה בחדר הטיפולים הוא חוויה מיוחדת.

יש במפגש הזה איזו נוכחות אחרת, משהו ישיר שמביא את הדברים כמו שהם, עם קצת פחות מסכות ושיריונים שהמבוגרים שבינינו כבר אספנו בדרך. יש שם גם קלילות וצחוק, חלומות, דינמיות ותנועה.

פעמים שאני שואלת – "איפה הרגש הזה נמצא בגוף?" והתשובה קלה וישירה בהרבה ממבוגרים רבים שאני פוגשת. הדימויים נגישים, הרגש חזק והחוויה הגופנית ברורה ונוכחת.

אני יוצאת מטיפולים שכאלו מלאה בהשראה ופליאה, מודה על האפשרות לעזור וללוות ילדים בהתחלת המסע בעולם הזה.

החיבורים הישירים בין גוף-רגש-מחשבה הנגלים מול עיני אצל ילדים גורמים לי להאמין בכל פעם עוד קצת בכח הריפוי שיש בטיפול ההוליסטי.

לוקחת נשימה לפני שבוע עמוס וגדוש.

שולחת גם לכם 3>

הפוסט מפגש טיפולי עם נערות ונערים הופיע לראשונה ב-ורד רוטנברג.

בצבא.

תשובה זו היא אחת הנפוצות שאני שומעת בקליניקה.

כאב הגב והברכיים, החרדות, אסטמה של העור, כאבי הבטן. גם אצלי, בשבוע הראשון של הטירונות, הממש לא קשה פיזית, התחילה דלקת בכף הרגל.

תקופת השירות הצבאי היא אחת הנקודות המשמעותיות שרבים מאיתנו עוברים במהלך חיינו. תקופה שעוברת באופן שונה על כל אחד ואחת, בין אם בהתרגשות ותחושה של שליחות, בין אם בפחד ורתיעה, וכך או כך היא מלאה ברגשות ושינויים.

שינוי זה משפיע על כל רבדינו, ואיתם על היסודות השונים שבנו, האדמה, המים, האש האוויר.

ברמה הכי בסיסית, האדמה שלנו משתנה באופן מהותי. מתרחש שינוי פיזי ממש, הקרקע שלנו בתנועה, אם מבחינת מקום המגורים ויציאה מבית ההורים ואם ברמת הגוף שעובר למצבי תנועה, עמידה, ישיבה וסחיבה שחדשים לו.

המים, עולם הרגש והחיבור האינטימי, סוער וגועש. התרגשות ליום הגיוס, פחד מהמפקדת, לחץ מהפעם הראשונה ש.. מגוון רב של רגשות מציפים בזמן קצר מאוד של שינוי, כמו נהר ברגע המפל – עובר במהירות לתנועה חדשה.

האש גם היא מתמודדת עם שינויים רבים. מפגש עם סביבה חדשה בה אני יוצרת חברויות חדשות, מוצאת מחדש את מקומי במערכת ותוהה מי אני ומה העוצמות שלי בעולם החדש הזה?

וברמת האוויר עולות מגוון של שאלות, התפיסה שלי מאותגרת. האם אני נכנסת לעולם עם תפיסה אחרת משלי? האם אני נדרשת להזיז את נקודת המבט שלי, להקשיב לקול חדש בתוכי ומחוצה לי?

רמות שונות של תנועה מהיסוד שלנו, לא מפתיע שהגוף מבקש לדבר ברגע הזה.

למה אני זקוקה במצב הזו? מה הרצון שלי שם?

או אולי – למה היייתי זקוקה כשהתגייסתי? כשיצאתי לשירות לאומי? ששיניתי מקום עבודה? כשהיסודות שינו את מקומם בחיים שלי?

מזמינה אתכן.ם לתת מקום לבקשה שעולה.

שבוע מלא בתמיכה ושינוי שיהיה לנו 3>  

הפוסט שינוי והאופן בו הוא משפיע על גופנו – גיוס לצה"ל הופיע לראשונה ב-ורד רוטנברג.