התנועה שלו במרחב הגיעה בשלל רגשות וגוונים, בושה, חווית חוסר יכולת, פחד, ביקורת עצמית ועוד חברים נחמדים שכאלו

חוסר ביטחון הוא אחד הדברים הלא פשוטים שאנו מתמודדים איתם בחיינו, יש רצון להתגבר ולגדול, להרגיש ביטחון בכל מרחבי חיינו. אך בואו ואגלה את הסוד – חוסר ביטחון לעולם לא נעלם לחלוטין מתוך המרחב שלנו. בשבע שנותיי כמטפלת מעולם לא פגשתי אדם ללא חוסר בטחון באספקט מסוים של חייו. גם אני, מתמודדת על בסיס שבועי עם תחושות של חוסר ביטחון.

למדתי מעצמי וממטופליי שהסיפור הוא לא להעלים רגשות, אלא לנוח איתם בשלום, כחבר, כידיד.

אחד הדברים המרכזיים שמקשים על תנועה של צמיחה היא חווית אי הלגיטימציה להרגיש רגש מסוים. "אני לא אמורה להרגיש את הפחד הזה כי כבר ראיתי ששום דבר לא קורה כש…." "אני לא אמור להרגיש את חוסר הביטחון כי כבר נוכחתי פעמים רבות שאני יכול…" אי הלגיטימציה להרגיש יוצרת ניתוחים והתבוננות רבה שמקשה על תנועה. אנו מחפשים סיבה לכך שרגש הוא לגיטימי, סיבה לכך שמותר לי עוד לפחד. במקום – פשוט *מ ו ת ר* לי לפחד.

אי הלגיטימציה גוררת איתה את חברתה – חוסר הסבלנות – יאללה אחת ושתיים להתגבר על המהמורה הזו. יאללה, לגבור על הרגשות הקשים ולהכניס אותם למגירה הקרובה. השילוב של השתיים האלו יוצר כאב בחיי אנשים רבים.

שבע שנים של ליווי נשים וגברים בשבילי החיים לימדו אותי שהדרך הכי יעילה להרגיע רגש, ולקבל את מתנתו (על מתנותיו בפוסט אחר) היא לתת לו לגיטימציה מלאה. לשבת איתו, להרגיש אותו לרגע ולתת לו להיות נוכח במרחב. לשבת איתו ולהחזיק לו יד, להגיד לו שמותר לו לדבר, שאני יודעת – "זה באמת לא קל". באיזה אופן פלאי זה הדבר שהכי יוצר מנוחה. לנתח את הסיבתיות שוב ושוב או לנסות לנוע מהרגש הקשה לרוב רק מגבירים את הקול שלו.

ברפלקסולוגיה עולם הרגשות משול ליסוד המים, בכף הרגל זה אזור קשת הרגל. שם בעולם הרגשות יש בקשה להיות בנוכחות, להרפות לתוך זרימת הנהר, להרגיש את הרגש ולתת לו רגע לשטוף אותנו, לדמעות לצאת. חשוב לומר – יש חשיבות באדמה יציבה בתוך הנהר הזה. האדמה – היא זו שאומרת שהכל יציב בתחתית המים הזורמים. היא זו שאומרת שאני אהובה בתוך כל מצב. ועל כן מותר ואפשר להרגיש הכל. כשיש לנו אדמה יציבה = משמע תמיכה מבפנים ומבחוץ – אנו יכולים לשבת עם הרגשות שלנו. האש והאוויר שהגיעו בדמות הניתוח והפעולה יכולים לנוח לרגע.

תרגול ישיבה והזרמה של רגשות יכול להיות חוויה מציפה בתחילה, ועל כן טוב לעשות אותו במינון הנכון לכם, בחדר שנעים לכם. לאחר מכן ללכת לעשות משהו כייף ומנחם, לדבר עם חברה או בן.ת זוג, לקבל תמיכה ואדמה יציבה.

הזרימה בתוך הנהר מאפשרת לנו לעשות צעדים של תנועה בתוך החיים ולא לחכות שהרגש יעלם. כשרגש מקבל לגיטימציה אפשר לנוע – לעשות צעד של מה שאנו רוצות להכניס לחיינו. לא כי התגברנו על הפחד, הבושה, החוסר ביטחון. אלא כי אנו לא במלחמה מולו. כי אנחנו יכולות לעשות תנועה של צמיחה תוך כדי החזקת יד אוהבת לקשת הרגשות שבתוכנו.

המשך שבוע מלא בקבלה ואהבה של שלל הצבעים שבתוכנו

הפוסט חווית הלגיטימציה ככלי לריפוי הופיע לראשונה ב-ורד רוטנברג.

פעמים רבות שהייתי רוצה שיהיה לי תואר שני קליני, ככה בעיני אנשים מסוימים יהיה לי "say" בעולם. לפעמים אני גם רוצה ללכת ללמוד פסיכותרפיה כדי שיהיה לי את הטייטל, הכותרת שאומרת ״הינה אחת שמבינה. שיודעת לטפל, ללוות אנשים בדרך, שמכירה את התיאוריות".

גדלתי בחברה שעולם הגוף נפש היה פחות בפרונט שלה. לעשות תואר באוניברסיטה רגילה ולקבל ציון גבוה היה הדבר הנחשב. רוב החברים שלי מבית הספר בחרו בנתיב העורכי דין ורופאים, הייטק, קריירה צבאית.

התפיסה הזו, בה צריך שתהיה לי השכלה מוגדרת מסוימת במוסדות לימוד מסוימים עדיין טמונה בי ועדיין משפיעה על הביטחון שלי. ועם זאת הרצון שלי ללכת ללמוד מה שאני מרגישה שבאמת יעשיר אותי היא זו שאני רואה – תמיד בסוף מנצחת.

ב 2009 נרשמתי ללימודי עבודה סוציאלית בבאר שבע וביטלתי חודשיים לפני התחלת הלימודים. ביטלתי, כי רציתי קודם כל ללמוד בשביל הכייף אנתרופולוגיה ומדעי המדינה, שריתקו אותי, לפני שאכנס לעולם הטיפול שהרגשתי שהוא ה – נתיב שלי. אחרי שנה של לימודים בה הרגשתי שיש אווירת ״באים ללמוד כדי להוציא תואר״ עזבתי את ב"ש ועברתי ללמוד באוניברסטיה הפתוחה, שם יכולתי באמת ללמוד בשביל ללמוד. וכן גם בשביל התואר. שם יכולתי להרגיש שאני באמת מעמיקה בקצב שלי בבית, עם מורים איכותיים שאני בוחרת. סיימתי תואר ראשון בהצטיינות (הינה רואים, עוד חשוב לי לציין את זה ), אבל שם בפתוחה, בעיקר למדתי כמה אני טובה במשמעת עצמית שמגיעה מתוך חשק ורצון ולא מתוך חובה והלקאה עצמית. בניתי את התואר כך שיהיה מלא פסיכולוגיות כדי שאוכל להתקבל לתואר שני בטיפול באמנות. אבל עד שסיימתי את התואר, כבר הייתי עמוק בתוך עולם הגוף נפש. רפלקסולוגית פעילה, בדרך ללימודי פרחי באך. ושוב, הלכתי עם הלב שלי שהנחה אותי ללכת בדרך שהיא גוף – אלטרנטיבי.

ואני מתבוננת, והאמת די גאה בעצמי על הנתיב שבחרתי בו, שהוא הרבה פעמים עדיין לא פשוט. כי הוא לא מוגדר בריבוע אחד קל לעיכול. כי הוא דורש ממני להגדיר את עצמי ששואלים אותי "איזה סוג מטפלת את?", כי הוא עדיין מציף בי חוסר ביטחון מול ה'ורד הפנימית' שתואר שני (ואולי רק דוקטורט?) נותן לה מנוחה.

אבל הנתיב הזה – הוא הנתיב המעמיק והמחובר ביותר לעצמי. הוא נתיב שמלא בלמידה של כלים מגוונים, עם מורים שיש בהם חכמה ועומק שאני בחרתי. מורים שחלקם במוסדות לימוד כמו רידמן וחלקם באופן פרטי. בחרתי תמיד לפי המורה והחיבור שלי לתפיסה שלה והתחושה שממנה אני יכולה ללמוד. כי פעמים רבות שהמורה הוא יותר הסיפור מהשיטה או התורה עצמה.

מהדרך הזו למדתי דבר חשוב נוסף והוא – איך להקשיב לרצון שלי.

למדתי מהקונפליקט שבתוכי – בין הנוחות החברתית שבתארים ובין החשק שלי ללמוד בדרך שלי. מתוך התנגשות זו למדתי איך ללכת אחרי הרצון שלי, איך לבחור שוב ושוב לפי צו ליבי. והדבר הזה הוא אחד מחוויות החיים המאפשרות לי לתמוך באחרים במציאת הרצון שלהם.

אני גאה להגיד שהתרגילים במחברת האיתותים, או האופן בו אני מטפלת – לא מגיעים מתפיסה ואסכולת מסוימת וגם לא מ"שיטת ורד". התרגילים, המידע, התפיסה שלי היא מה שלמדתי בדרך שלי, ממוריי ומטפליי, מספרים, מתהליכי האישי, ומתוך עבודתי בקליניקה בליווי אנשים יקרים בהקשבה לגופם. האופן בו אני מטפלת הוא אוסף של החיים שלי, שתמיד משתנים ומתפתחים גם הם.

שיהיה לנו שבוע מלא בהקשבה ללב שלנו

הפוסט מסע הלימודים והתארים שלי – מסע בהקשבה לעצמי הופיע לראשונה ב-ורד רוטנברג.